אם אתם תוהים מה פתאום פירסמתי 3 פוסטים בתוך יומיים אחרי חודשים.שנים של דממה – אז בקצרה, אנחנו באתר סקי, זאביק והילדים גולשים ואני חוזרת לעולם אחרי שנים של מחוייבות להתנדבויות שמילאו את זמני ורוקנו את נפשי.
יש לי הרבה מה לספר ולחדש, נראה כמה זמן זה יימשך….
אם אתם קוראים ורוצים להגיב, אבל לא מבינים למה אי אפשר להגיב, אז התשובה היא שבכל פעם שאני מפרסמת פוסט, אני מקבלת התקפה של תגובות זבל שגורמות לי לתגובה בלתי רצונית בעפעף. אם תוסיפו לזה את העובדה שכשסוף סוף יש תגובה ממישהו רצוי, אני לא עונה בחזרה כי אני דחיינית פתולוגית ואז אני מרגישה שאני בנאדם פיחסה וגם את העובדה שבשנים האחרונות הפכתי להיות א-סוציאלית – אולי תבינו למה החלטתי לחסום (לפחות לעת עתה) את האופציה להגיב בבלוג שלי-שלנו.
אבל, אם אני הייתי במקומכם, הייתי שמחה שלפחות אני עושה מאמץ לעדכן את הבלוג. יש כל כך הרבה לעדכן מ 6 השנים האחרונות מאז שברק נולד….
EMBRACE YOURSELVES!!!
12:50 בלילה. אני יושבת על הרצפה בחדר הילדים ומלטפת את כפיר. הוא בן 11 וחצי ומתנדנדת לו שן טוחנת. לא זכרתי שעדיין נופלות שיניים בגיל הזה. מזל שהיינו אצל רופאת השיניים לפני חודש וחצי והיא אמרה שהשן מתחילה להתנדנד וזה ייקח בערך חודש וחצי. מדייקת השן שלו….
השן מתנדנדת כל כך וזה מציק לו. יש טעם של דם בפה, והלשון נמשכת לכיוון השן בלי כוונה או שעם כוונה של הלשון, אבל לא של כפיר. הוא לא יוכל להירדם. בסדר, ילד, אני אשב לידך עד שתירגע ותירדם.
יושבת וחושבת על עשרות הפעמים שישבתי לידו מאז שהוא נולד. בשנה הראשונה, כשהוא לא ידע לישון בלילה והיה מעיר אותנו עשרות פעמים בלילה. כשהוא גדל והיה חולה וישבתי לידו כדי להרגיש אותו. כשהוא פתח את הראש והיה בלחץ, יותר מאשר כאב לו. כשהוא שבר את היד וכאב לו והיה לו לא נוח. כשהוא היה מלא בליחה ולא יכול היה להירדם בשכיבה וישבתי בצורה אלכסונית כדי שהוא ישב בתוכי ויירדם עלי בישיבה..
זה מה שכל האימהות עושות? או שרק אני משוגעת?
שנינו עושים עכשיו מרתון של סרטי גיבורי על של מארוול. אנחנו רוצים לראות בעוד כמה שבועות את הסרט AVENGERS – End Game. בגלל זה הוא היה ער בשעה הזאת מלכתחילה. בזמן הסרט, אנחנו עוצרים מדי פעם וחוזרים 20 שניות אחורה כדי להבין יותר טוב. כפיר אומר שהעולם הזה, שבסרט, הרבה יותר רע מהעולם שלנו. באיזה שלב להגיד לו שהוא טועה? שבעולם שלנו ה"רעים" הם לא חצאי אלים או אלים או גיבורי על שירדו מהפסים. הם אנשים אמיתיים, בשר ודם, והדברים שהם עושים הם רעים באמת? אני מסתפקת בלהגיד שגם העולם שלנו לא מדהים.
כפיר בן 11.5, הוא גדל מול העיניים שלי. אני רואה ניצוצות של בגרות מתחילים לצמוח בתוך התמימות. עברנו את השלב שיכולתי להמליץ לו על ספרים. עכשיו הוא ממליץ לי על ספרים שהוא קרא וחושב שאני אהנה מהם (אני כמובן שומעת אותם בתור ספרי שמע, הוא גומע אותם כמו נווה מים במדבר הסהרה…).
לפעמים יש לנו שיחות ארוכות שהוא מוביל ואני מבינה שבקרוב מאוד אני כבר לא אוכל לתת לו תשובות יותר. אני כבר רואה שבקרוב מאוד נצטרך להתמודד עם העובדה שהילד שלנו עוקף אותנו בסיבוב וצריך מסלול מרוצים חדש. משהו כמו אוטוסטרדה תלת-מימדית שנמשכת עד אין סוף, 360 מעלות לכל כיוון בחלל החיצון….
אבל, בינתיים הוא שלי. מתכרבל איתי מתחת לשמיכה ורואה סרטים. נראה כמה זמן נוכל למשוך את זה זה ככה….
אני מנקה את המחשב, עושה סדרים….
בסוף השנה שעברה, כפיר סיים כיתה ה' ואחרי 6 שנים בבית ספר יסודי עבר השנה לחטיבת הביניים. לטובת המצגת של כל הבוגרים מצאתי בדיוק 3 תמונות משנות בית הספר שלו (למרות שהייתי בכיתה שלו לפחות פעם בשבוע בשלוש השנים הראשונות, ליוויתי את כל הטיולים ועשיתי את כל המעשים הטובים, אבל תמונות מ 6 שנים אין….)
היום פתאום מצאתי את התמונות האלה. לדעתי התמונות מקינדר כבר מופיעות כאן באתר, אבל אין ספק שהוא ממש ממש חמוד והתמונות שוות תצוגה נוספת
יושבת בלודג' של אתר הסקי "מאונט הוד" (Mount Hood) באורגון.חופשת "שבוע הסקי" באזורנו, שבועיים בין עבודות לזאביק, שלחו אותנו הרחק צפונה לטיול וגלישה באזורים שבדרך כלל אנחנו לא מגיעים אליהם בחורף.
ילדים וזאביק באים והולכים, אוכלים, שותים, גולשים, יוצרים.
כל היום מתנגן לי בראש השיר הזה "אל בורות המים" של נעמי שמר. שמעתי אותו אולי 20 פעמים היום. אני אוהבת מאוד את הגירסה הסוחפת של הגבעטרון, לא מחבבת את גירסת עמיר בניון (מחבבת את עמיר בניון, אבל לא את הגירסה שלו לשיר הזה). העיבוד של רונה קינן טוב, אבל בעיני נעמי שמר בעצמה עושה את הביצוע הכי טוב שאפשר.
המוזה הטובה והעובדה שליאת צילמה אותנו תמונת לוח שנה אתמול, הביאו אותי למסקנה שהגיע הזמן להחליף תמונה. בכל זאת, ברק כבר בן 6 שנים ולא בן 6 חודשים…
כמה זמן לא הייתי כאן… שנים!
לא מדברת על זה עכשיו – עכשיו אני דבקה במשימה. מפרום לשוהם!
עונת חגי תשרי לשנת תשפ היתה טובה אלינו מבחינת אורחים. סבתא, צחי, ענת וליאור באו אלינו לשבועיים וחצי וביום שהם טסו מאיר, מיכלי (בת הדודה של זאביק), שוהם וירדן באו לשלושה לילות ויומיים אחר כך ענת חברה שלי באה ללילה. הילדים היו בעננים מכל הביקורים המשמחים (עוד לא קניתם כרטיס טיסה???)
כשמאיר ומיכלי היו כאן, הכנתי מפרום צמחוני, כי שוהם צמחונית. מיכלי כתבה לי לפני שעתיים שהיא רוצה את המתכון, אבל הייתה לי ישיבה, אז מיד כשסיימתי – התיישבתי לכתוב, כי אם לא עכשיו – אז זה לא יקרה… קדימה!
לפני שמגלגלים למטה לקרוא את המתכון, נא לראות את שתי החמודות האלה מכינות מפרום אמיתי – אני מסתכלת על הסרטון הזה בכל פעם שאני עושה מפרום – כדי להיזכר מה לעשות וגם כדי להיכנס למוזה…
מפרום
מילוי בשרי (50 כדורים בערך)
1 ק"ג בשר בקר טחון (או 2 פאונד במדינות המשונות שמשתמשות בפאונדים, אל תהיו קטנוניים)
2 בצל גדול מגורר
2 ביצים
2-3 שיני שום
1 צרור פטרוזיליה (לא צרור קטן כזה שקונים בסופרמרקטים, אלא צרור גדול שקונים אצל הירקן)
1/2 כפית קינמון
1 כפית בהרט
מלח (לפי הטעם)
מילוי טבעוני (זה ממש לפי העין, אף פעם לא מדדתי, אולי בפעם הבאה….)
דלעת כלשהי (אני הכי אוהבת להשתמש כאן בדלעת קובצ'ה, אבל בצוק העיתים גם דלורית עובדת. אני חושבת שאני משתמשת בשמינית דלעת קובצ'ה)
1 בצל גדול
2 עגבניות
חופן גדול אגוזי מלך (בערך כוס של אגוזים לא קצוצים)
1/2 צרור פטרוזיליה (לא צרור קטן כזה שקונים בסופרמרקטים, אלא צרור גדול שקונים אצל הירקן)
1/3 כפית קינמון
1/2 כפית בהרט
מלח
ציפוי
8 תפוחי אדמה בינוניים
3 ביצים
200 גרם רסק עגבניות
מלח
פלפל שחור
קמח
רוטב (כמות ל 8 מנות לפחות)
2 בצל
700 – 800 גרם רסק עגבניות
חתיכות עודפות של תפוחי אדמה, דלעת, גזר
פפריקה אדומה
כמון
קינמון
מלח
פלפל שחור
סוכר
1/אופן ההכנה
באופן עקרוני מתחילים בהכנת המילוי (כי מומלץ להקפיא את הכדורים), אבל מכיוון שיש לנו טבעונים קהל, אני מתחילה את ההסבר עם הרוטב כי חלק ממנו משמש להכנת המילוי הטבעוני
הכנת תפוחי אדמה
רוטב
מילוי בשרי
מה אני רוצה מבית?
שיהיו לו 4 חדרי שינה ולפחות סלון אחד (עדיף שניים)
שלא יהיו בו שטיחים (אפשר רצפת פרקט, אבל עדיף מרצפות. )
שהמקלחת תהיה מאווררת עם חלון אמיתי החוצה
שהמטבח יהיה מרווח עם מספיק ארונות (או שלפחות יהיה לי מקום להכניס ארונות חדשים)
שיהיה מספיק מקום איחסון
שיהיה מקום לארח אנשים או סתם לשים מוסיקה נעימה בערב ולרקוד בשקט
שהחצר תהיה מספיק גדולה, כדי לשים בה טרמפולינה ובית עץ ועדיין אפשר יהיה לרוץ ולהשתולל
שיהיה מואר, ונעים וחמים. ..
לא נראה לי שאני מבקשת הרבה, דברים די טריוויאליים. ..
עכשיו כשאני קוראת את זה, אני יודעת מה אני רוצה… את הבית שלנו בכפר מונש…
אתם יודעים מה הכי קשה בלהיות כאן? לא הלבד, לא ה"בלי-משפחה", לא השוני בשפה, לא הבדלי השעות, לא הבדלי המנטליות, לא העובדה שלא נמצאים בחתונות, בר/בת מצוות, ימי הולדת, לא העובדה שאתה כל הזמן עם הרגל באוויר, לא העובדה שאתה לא מחובר לכלום. שום דבר מאלה לא הכי קשה.
הכי קשה, זה לקבל שיחת טלפון, שמבשרת לך משהו נורא, באמצע החיים, ואתה לא יכול פשוט לקום ולנסוע 3 שעות ולהיות שם. צריך פשוט להמשיך את היום שלך ולנסות להתמודד עם זה לבד, כי אף איש כאן לא יודע ולא מכיר את המשפחה שלך ואף אחד כאן לא מכיר את ההיסטוריה שלך ואף אחד כאן לא יודע שהלב נשבר מעצב וגעגוע ורק רוצה להיות עכשיו במקום אחר, ולבכות יחד עם כולם.
כתבתי את זה לפני ביום חמישי בבוקר. 3 שעות אחרי שקרן התקשרה. והיום בצהריים היא התקשרה שוב.
לפני 3 ימים, הייתה כאן שורת תפילה, תקווה לנס.
אבל הנס של רוניתה, ניר והדר כבר לא.
והכאב של המציאות הזאת נטמע בשקט המחריד הזה שמפריד ביני לבינם, בצד השני של העולם.
לפני שש ומשהו שנים, נחתנו בארצות הברית, ביום שישי בבוקר. ביום שני, יואב הלך לראשונה לגן סמדר – לא נרשמו תקלות או התנגדויות.
ביום שלישי, כפיר הלך לראשונה לגן רונית. זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי את רונית בעצמה. הייתי מוצפת רגשית בחוסר הרצון שלי להיות בארצות הברית, וכפיר היה נרגש ומפוחד בעת ובעונה אחת ועשה לי סצינת בכי רצינית במיוחד (וככה זה נמשך כל יום עד אפריל…). רונית, במפגש הזה, לא הרשימה אותי במיוחד והיתה מאוד "לא ידידותית למשתמש" – שבמקרה הזה היתה אני… היא שלחה אותי מהגן ואמרה שהן יתמודדו עם כפיר ושאני אחזור עוד שעה וחצי. חזרתי. היה לי ילד עצוב ותחושה כבדה בלב.
חצי שנה נמשכה התחושה הזאת, היו לי ולרונית התנגשויות על כל מיני דברים קטנים שנראו לי בזמנו ענקיים. ככה זה, כשאת בתוך הבלאגן והכל מסביב רוגש ורועש כל עכבר – נראה פיל….
אחרי חצי שנה, כשהתבררה מצבת הילדים שממשיכים בגן בשנה הבאה, הוסרה העננה שהעיבה על מערכת היחסים שלי עם הגן ועם רונית וכפיר פרח בגן מאותו רגע והלאה והיה הילד הכי מאוד שאפשר. השנה השנייה של גן רונית, היתה שנה מהממת לכפיר, ואני – שמאוד רגישה לילד שלי הגדול, הפכתי להיות השגרירה של גן רונית אצל הורים שמחפשים גנים חדשים.
כשיואב עבר מסמדר לרונית, כבר הייתי מכורה לרונית. ורונית – היתה הרבה דברים בשביל הילדים שלנו. בשנה ההיא ברק נולד, ורונית לקחה את הילדים שלנו לסרט או לגלידה ועשתה איתם דברים ש"רק סבתות עושה, ואני כבר מוכנה להיות סבתא…"
בשנה השניה של יואב, הגן עבר טלטלה. קאתי, הסייעת של רונית, עזבה ובמקומה באה ריסה – יפנית, נשואה לבת-ימי, גרה בסיליקון ואלי ומדברת את יפנית-עברית ואנגלית (אבל הילדים חושבים שהיא מדברת רק באנגלית..). השינוי בשנה ההיא היה מדהים. אני חושבת שזאת גם השנה שרונית חזרה ללימודים ועולמות חדשים נפתחו לפני הילדים. במשך שבועות, יואב היה חוזר הביתה ומספר על מדינה כזאת או אחרת שהם למדו עליה היום, היצירות שעשו בגן הפכו משבלונות של יצירת ניירת מבוססת לימוד אותיות ליצירה של סושי מנייר קרפ וכדור הארץ מעיסת נייר. חדר נוסף נפתח בגן עבור הילדים, שם יש ספה שאפשר לנוח עליה או להתחבק עם רונית ולשמוע סיפור או לעשות פאזלים של 100, 200, 400 חלקים.
בשנים ש-אלה היתה בגן, למדתי מה עושים באמת בגן. אם בשנים הקודמות, הייתי מקבלת תשובות עמומות לגבי מהלך היום בגן, אז בשנתיים האלה, קיבלתי דיווחים שוטפים בזמן כמעט-אמת מזאת שאינה סותמת את הפה לשניה…. השנים האלה היו מאוד אמוציונליות אצלנו,כי בנות, בהיותן נחשיות מטבען, נוהגות אחרת מבנים, ומערכות היחסים ביניהן מטלטלות אותי בעוצמה בלתי נסבלת כמעט. אבל רונית, כמו סלע, לא נתנה לשום דבר מזה לטלטל אותה והמשיכה למצוא את הדרכים לנהל את הגן ואת הילדים בלי לשקוע לתוך המריבות של הילדות.
מרגע שברק נהרה, ידענו שהוא יגיע לרונית. גם הוא ידע ועשה לה חנדלכים שנים, עד בתחילת השנה הזאת, הוא הגיע לגן עם הבנדיטים הקטנים (בניגוד לבנדיטים הבינוניים והבנדיטים הגדולים מהחבורה שנהייתה לנו מגן רונית). השנה התחילה עם 6 ילדים וכרגע יש בגן 8 ילדים. לא אידיאלי לרונית, אבל ממש אידיאלי לילדים שלנו. כמה שזה עובד נהדר כשיש 12 ילדים על 2 גננות, זה עובד עוד יותר נדבר 8 ילדים על 2 גננות….
לפני שבועיים שאלתי את רונית מה קורה בשנה הבאה. לפני שבוע, לילך שאלה. ביום ראשון, בהודעה השבועית, רונית כתבה: "As for now enrollment for next year is taking place"נשמתי לרווחה. זאת תהיה השנה השמינית והאחרונה שלנו בגן רונית, ואני מצפה בכיליון עיניים לעשות את הכל "בפעם האחרונה".
אז זהו שלא. בשלישי בבוקר, בדרך להתנדבות שלי בבית ספר, קיבלנו הודעה מרונית שהתחילה ב"בהתרגשות ועצב מהול בשמחה אני מיידעת אתכם שהגן לא ייפתח בשנה הבאה…". הייתי בדרך החוצה מהבית ולקח לי כמה דקות להבין מה כתוב.
נכנסתי לבית ספר ועמדתי בכניסה ולא ידעתי מה לעשות. נשמתי עמוק וניסיתי להשתלט על השחור הזה שכיסה לי את הלב פתאום. לא הצלחתי. הרגשתי שנשמטת לי האדמה מתחת לרגליים. 7 שנים אנחנו בגן רונית, והשנה הבאה היתה אמורה להיות האחרונה. זאת שתוביל אותנו החוצה מכאן. לא ככה.
לאט לאט אני מצליחה להתאפס חזרה. לילך ויעל לוקחות אותי לביקורים בגנים אחרים ואני לא יכולה שלא להשוות ולהגיד שזה קרוב, וליד וכמעט אבל זה לא גן רונית. והגננת, אולי טובה ומומלצת, אבל לא רונית….
האימהות בגן כתבו הודעות תודה משתפכות ומשתפות ואני רק רוצה לבוא לרונית ולהגיד לה, שתחכה עוד שנה. היא העוגן שלי. המקום שאני יודעת שטוב לילדים שלי, שבטוח להם ושהם גדלים להיות ילדים, בלי דאגות ומחוייבויות. פשוט ילדים
ואני יודעת שהיא לא תישאר. היא הולכת לעשות משהו מדהים ונפלא, ומגיע לה, באמת. מגיע לה לעשות מה שהיא רוצה ואני שמחה בשבילה הכי בעולם, כי למרות שהיא חושבת שהיא כבר זקנה, יש לה המון כוחות לעשות דברים נהדרים בשביל ילדים, וזה אומר שאת לא זקנה והכל בראש שלך והגיע הזמן שלך לעשות מעשה.. .
אבל בשבילי ובשביל זאביק והילדים שלנו, זה עצוב נורא… קצת כמו שמישהו עובר לצד השני של האוקיינוס, אפילו שהיא תהיה רק במרחק של 40 דקות נסיעה…
במסגרת הניסיון שלי להפחית מעומס הפעילויות שנופלות עלי ועל הילדים, החלטתי לוותר העונה על משחקי הכדורגל של יואב (וגם על האימונים…)
זאת עונה השניה שהוא משחק. רשמנו אותו לכדורגל כדי לנסות להיפטר מהבייסבול. לא הצליח….
בכל מקרה, גם הכדורגל כמו כל ספורט אחר בא לו באופן די טבעי. והמאמנת שלו, מרי, אמא של קיילב ונוע (ח) היא מהממת באופן טבעי. ובגלל זה אני מרגישה בסדר עם לפספס את המשחקים (והאימונים..)
אבל את התמונות אי אפשר לפספס..