זה הולך להיות פוסט מתגלגל, כתוב מההווה לכיוון העבר. אנחנו נשתדל לעדכן כל יום איפה היינו אתמול, ומשפט קצר על מה עשינו.
אז צפו לעדכון כמעט יומי של הפוסט הזה

יום רביעי, ה-17 באוגוסט – נחתנו בישראל – תראו כמה גדלנו (לחצו כאן)
יום שלישי, ה-16 באוגוסט – טיסה לישראל

משיקולי תקציב, אנחנו לא טסים ישירות מאנקוראג' לסיאטל, אלא טסים עם עצירת ביניים של 4 שעות בשדה התעופה הפיצפון של ג'ונו.

אני נשארתי עם התיקים שלנו, וזאביק והילדים יצאו אל העיר השוקקת ללארפפ, ולאכול ארוחת ערב.

ובכן, כל מה שאני יכולה לומר הוא – זה בהחלט לא כביש מהיר…. אם הייתי צריכה לקרוא בשם, הייתי קוראת לזה הכביש האיטי של "אם יש לך קרוואן, תתרחק!!!"

הערה של זאביק:

12 בלילה, בחלון שלי יש אור כאילו השעה 6 בערב. זאביק הצליח לכסות  את החלון שקבוע בדלת של הקראוון. את זה אני לא מבינה ואם הייתי יכולה הייתי שואלת את מי שתיכננו את הקראוון: דאגתם שאפשר יהיה להחשיך את כל הקראוון חוץ משני מקומות, החלון שקבוע בדלת והחלון שמעל המיטה שמעל הנהג – למה? התקמצנתם על שני וילונות? רציתם שמי שישן במרכז בקראוון יסבול מנדודי שינה???

9 בבוקר, זאביק שואל אם כדאי להעיר את הילדים ולהתחיל את היום. בזמן שאנחנו מתאוששים נדב מתקשר ממקסיקו. רוצה לדעת מה התוכניות שלנו הלאה. גם אנחנו רוצים… תן לנו כמה ימים (אז מה אם אנחנו אומרים את.זה כבר ממרץ???)

נסענו חצי שעה מהחניון לשמורת דנאלי. דנאלי זה ההר הכי גבוה בצפון אמריקה ולפי מה שאני קוראת רוב האיזור מסביבו הוא שמורת טבע. הטבע כאן שקט. לא יודעת איך.להסביר את זה אחרת. מישהו הניח כאן את הטבע הזה ומאז הוא כאן. ללא תנועה. כמעט על גבול השיעמום.

להמשיך לקרוא ←

(יום רביעי, 6 ליולי, 2022, SEWERD(

טוב, לא באמת, הדנובה זה באירופה ואנחנו באלסקה. הזוי…. 11 שנים רציתי לבוא לכאן ועכשיו אנחנו כאן ואני עדיין לא מאופסת. בטח אני אתאפס על עצמי בדרך חזרה לסיאטל…

היום, אנחנו עושים שיט מאיפשהו אל הים, כדי לראות לווייתנים וכל מיני חיות ימיות אחרות. בדרך אנחנו אמורים לעצור ולאכול ארוחת צהריים על אי, אבל זאביק בחן את התפריט מראש, ועידכן שחוץ ממני, אף אחד לא ימצא מה לאכול, אז בתור א. אוכל ראשית, מוניתי להכין סנדביצים לכולם (חוץ מברק שלא אוכל לחם ויאכל אורז במקום). כפיר, בהיותו נוער, מרחיב את המגוון הקולינארי של סנדביץ עם גבינה/חמאה שיואב ואלה אוכלים, ומזמין 3 סנדביצים עם חומוס, רוסטביף ופסטרמה בקר (יש דבר כזה…).

לפני העליה לסירה, ברק ואלה מקבלים חצי כדור של דראמאמין לילדים, נגד בחילות והקאות וכפיר ויואב כדור שלם. זה התברר בתור טעות, כי יואב בקושי הצליח להחזיק את העינים פתוחות אחרי ארוחת הצהריים.

הקברניט של הספינה, הוא כנראה בחור צעיר ומלא התלהבות. תוך כדי השיט הוא מספר לנו כך מיני עובדות שהיו מאוד מעניינות, אבל נשכחו מזכרוני 12 שניות אחר כך, כי בכל זאת – אני דג זהב…

מיד אחרי שעלינו על הספינה (לא לפני שהצטלמנו בחזית), אנחנו מוצאים מקום טוב באמצע, ליד שולחן שיכול להכיל את כולנו. אני מודה שחוץ מהיציאה הראשונה החוצה, זאת ש-אלה הכריחה אותי לצאת, לא יצאתי החוצה בכלל. האוויר הנקי לא עושה לי טוב 🤪. אבל , היתרון בספינה שמיועדת לדברים כאלה, הוא שכל המסביב של הספינה הוא חלונות והראות נהדרת לכל הכיוונים. בכל פעם שראינו משהו מעניין, הקברניט של הספינה סובב את הספינה לכל הכיוונים, כדי שכולם יוכלו לראות את המחזה.

בדרך החוצה, ראינו כלבי ים (ואולי אלה היו אריות ים? אני מודה שאני תמיד מתבלבלת… אבל נדמה לי שאלה היו כלבי ים) ומיד אחרי – 3 לווייתני אורקה !!! מה הסיכוי לראות 3 לווייתנים כאלה ביציאה מהנמל??

הנוף מסביבנו מקסים, ואין לי שום אינטרס לזוז ממקומי, אסל הילדים נכנסים ויוצאים, עולים קדימה ועוברים אחורה. רק ברק מתנסה ביציאה אחת וחוזר לשבת לידי, מתלונן שמשעמם לו… מוטיב חוזר אצלו – אם זה לא כולל טאבלט או טלויזיה,  זה משעמם בטירוף…. אלה משכנעת אותי להרשות להם לקנות חטיף או שוקו בקיוסק של הספינה ואפילו זה לא מספק אותו והוא מתלונן שאין שום דבר שהוא רוצה… אין ספק – הילד של אמא שלו…

הגענו לאי, וכל הנוסעים יורדים אל האי הציורי הזה, ומטפסים עשרים צעדים לכיוון חדר האוכל (או איך.שלא קוראים למקום שבו מגישים ארוחת הצהריים). אפילו 20 הצעדים האלה גורמים לי להתנשף מכאבי גב. לא יודעת מה יהיה עם הגב שלי…

הנוסעים נעמדים בתור מסודר ומחכים בסבלנות לתורם. הנה משהו שלא היה קורה בחיים עם קהל ישראלי. ואחרי שהם לוקחים את האוכל, הם מתיישבים בפנים ליד שולחנות ארוכים כמו חדר אוכל בקיבוץ.

אלה ואני לוקחות סלט חסה וקורוטונים בזמן שזאביק והבנים הולכים לקחת אוכל. מסתבר שהאוכל כולל סלמון (רק אני אוכלת), פירה (מאבקה) וסלט תירס חם עם כל מיני תוספות. מה אני אגיד, טוב שהבאנו סנדביצים לילדים 😃, הסלמון היה יבש ולא טעים, סלט התירס היה בלתי אכיל והפירה – היה פירה מאבקה, לא יותר ולא פחות.

ישבנו לאכול בחוץ, זאביק ואני לא הבנו למה לא כולם יצאו לאכול בחוץ. בצד השני של המרפסת שישבנומעליה, יש אגם שסגור מסביב בנוף מקסים. כמו תמונה מסרט.

אחרי שעה בערך, אנחנו ממשיכים הלאה, יוצאים לים הפתוח. ומיד כשיצאנו – נרדמנו… המים מנדנדים את הסירה בעדינות ויחד עם ההשפעה של הכדור נגד ההקאות, יואב, אלה, ברק ואני פשוט נרדמנו…. זאביק וכפיר נכנסו ויצאו מדי פעם, בהתאם לחיות הימיות שהקברניט מצא. כך יצא שהם ראו Hump Whale, ואנחנו לא ממש…. השיט היה קצת ארוך מדי לטעמנו, וככל הנראה גם לאחרים, כי ראיתי עוד הרבה אנשים אחרים מנמנמים להם..

עידכון מאוחר – רק כי זאת חוויה שאי אפשר לא לכתוב אותה, ואכן כתבתי אותה אבל אין לי מושג איפה היא…

הגענו לחניון הלילה ומישהו היה חצוף ותפס לנו את מקום החניה. זאביק עשה 2 סיבובים בחניון ובסוף חנה בחוץ על הכביש, כי כל החניון היה מלא. הילדים ואני לא הבנו למה הוא לא דופק להם על הדלת, כי בחוץ היה אור כאילו השעה 5 בערב. מסתבר שטעינו – השעה 11 בלילה.

אז מזל שאלסקה כאן ואפשר לחנות בכל מקום שרוצים (כמעט), כל עוד זה לא מפריע לתנועה. חנינו, פתחנו מיטות והלכנו לישון. מחר זאביק יטפל בכל מה שצריך… (כן, קיבלנו זיכוי 🙂 )

(יום שלישי, 5 ליולי, 2022)

במקומיים – אני מתכוונת ליתושים. אוף, כמה יתושים.  זאביק מצא לנו מסלול מקסים בטבע. דרך שהולכת בין העצים ויורדת אל הנחל. שקט ממש, ושמש. בסוף הדרך אמורים לראות סלמונים קופצים והמטיילים שעולים מלמטה מספרים בשמחה שראו כמה פעמים במהלך הבוקר והצהריים אמא דובה עם 3 דובונים, מנסים לתפוס דגים.

(שני, 4 ביולי, 2022 – יום העצמאות של ארצות הברית)

אני מוכנה להתערב שכתבתי כבר את הפוסט הזה איפשהו. אבל לא יודעת איפה, ועכשיו יש לי זמן – אז אני אכתוב מהר…

קמנו ב 3:15. זאביק עירני, כי הוא ישן שעתיים וקצת וזה מספיק לו לשבוע. כל השאר – עייפים ונרגנים.