רק בגלל שכולם לוחצים לשמוע עוד משהו ומתלוננים שכבר 4 ימים לא כתבתי כלום, אז הנה פוסט מהיר וזריז – כי אני כבר מאחרת לקחת את כפיר מהגן….
יש ילדים שאוהבים חומוס, יש ילדים שאוהבים תות, רוב הילדים אוהבים במבה.
כפיר אוהב קממבר. מאוד. ברמה של לאכול לבד עיגול שלם של קממבר ולבקש עוד.
מאיר קרא לנו "חדשים". כשהלכנו הוא אמר "אתם מוזמנים לבוא אלינו. כבר מזמן לא אירחנו חדשים". "חדשים". כמו "אליפים". כאלה שזה מקרוב באו. היה לזה טעם מוזר (אני יודעת שטעם זה בפה – אבל לפעמים הוא גם באוזן, ובמוח ובתחושות של הגוף).
הוא קרא לנו "חדשים" ואנחנו באמת חדשים. חדש לנו כאן. בניגוד לבית שלנו שהיינו בו "ותיקים". לא. בעצם לא ותיקים. אני לא יכולה לחשוב על מילה שהיא בין "חדשים" ל"ותיקים". אבל אם יש מילה כזאת, אז המשמעות של המבחינתי היא משהו שהוא בין "חדש" ל"ותיק" אבל עם רגליים עמוק באדמה. בשורשים של הבית.
שוב יצא לי משהו עצוב. לא תיכננתי. תיכננתי לספר על זיו. ועל מאיר ורותם. ועל עמית. אז אני אספר.
אני יודעת שיהיו בתים אחרים. ברור לי. ולא חשוב איפה נגור – יהיה לנו כיף. כי זה לא הבית, אלא אנחנו שעושים את הבית "בית".
אבל רציתי את הבית הזה…. עוד לפני שראיתי אותו בתמונות אפילו ידעתי שזה הבית שאני רוצה. מאז שראיתי את הבית של רחל ונחום בשיקאגו – ידעתי איך אני רוצה שהבית שלי ייראה. ככה. בדיוק ככה. מואר. עם מטבח גדול. ואי (לא אי בים התיכון – אי במטבח – החלום שלי מאז ומעולם). ופתוח. עם מרחב גדול באמצע. ומואר.
וזה בדיוק הבית הזה. אפילו אחרי שראיתי כבר איזה 8 או 10 בתים מבפנים ומבחוץ. זה עדין הבית הזה. אפילו זאביק אמר . והסכים – למרות המחיר הגבוה. כי זה יכול היה להיות הבית שלנו לתקופה ארוכה. עד שיהיו לנו 4 ילדים שהקטן שבהם יהיה לפחות בן 3-4…
ראיתי את הבית הזה לפני שבוע. והוא כל מה שרציתי כדי להקל עלי את המעבר לכאן.
ומישהו אחר קיבל אותו.
אני יודעת שיהיו אחרים. יודעת את זה בראש. אבל בגרון יש לי עכשיו גוש כזה.
כל כך רציתי את הבית הזה….
אף פעם לא חיפשתי גן לפני כן. מהרגע שהגענו לכפר מונש היה לי ברור שהילדים שלנו הולכים לגן "שועלי שמשון". שום אופציה אחרת לא היתה קיימת. ואז, כשהחלטנו לסוע – התחלתי לברר על גנים לילדים.
ציפי אישתו של משה, היתה נקודת ההתחלה שלי. הבת שלה, קרן, תלך השנה לגן רונית והיא בערך בגיל של כפיר. ציפי עשתה מחקר גדול על הגנים בסביבה וסיפרה לי בפרוטרוט על גן גיתי (ליואב) וגן ליאת וגן רונית (לכפיר) ועל הגן היהודי.
יש דברים שאני שונאת לעשות. הם בדרך כלל כרוכים בהחלטה קשה שצריך לעשות. בצורה לא מפתיעה בכלל – גם זאביק שונא לעשות את אותם דברים. זאת הסיבה שהוא זורק אותם עלי.
אני שונאת לעשות החלטות. תמיד אני מפחדת שאני אעשה החלטה ואחרי שאני אעשה את ההחלטה – אני אגלה שטעיתי, או שיכולתי לחכות עוד קצת ולעשות החלטה טובה יותר.
ככה זה עם בתים. עוד כשהייתי באוניברסיטה בבאר-שבע שנאתי את זה. המחשבה על מציאת בית עם שותפים היתה נוראית אויומה בעיני. כמעט כמו החיפושים של הבית עכשיו. האמת – עכשיו יותר גרוע.
יום ראשון. תשע בבוקר. הילדים משחקים פה לידי. התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה ופתאום יואב ניגש אלי בשמחה: "אמא, אמא". "מה חמודי?", "אמא אמא" ומצביע בשמחה לעבר המשחקים. ואז הבנתי. אחרי שהוא עשה פיפי בשירותים, שכחתי לשים לו חיתול והוא הוריד את המכנסיים, עשה קקי באמצע הסלון והרים את המכנסיים בחזרה – מחונך היטב….. :-). לפחות יצא לו מוצק…. 🙂
הכל פה שונה. אבל דומה. כמעט אותו דבר – אבל לא בדיוק.
הכל פה גדול. יותר. המון. יותר אנשים. יותר מכוניות. יותר סופרים. יותר קניות. פשוט יותר.
הילדים התחילו ללכת לגנים. יואב לגן סמדר וכפיר לגן רונית.
באמת שרציתי לעשות קניות.
עוד לפני שטסנו ידענו שאנחנו נוחתים בסוף השבוע של LABORDAY – שבגדול מבחינתנו זה אומר – קניות ובזול (מישהו בכלל יודע מה המשמעות של היום הזה חוץ מאשר לעשות ברביקיו וסופשבוע ארוך של קניות????)
אז אתמול – אחרי שהתאוששנו קצת מהטיסות יצאנו ל MALL הכי גדול בסביבה – באמת גדול. הרבה אנשים. והילדים שלנו שלא ממש מכירים קניונים (ואנשים) התקשו למצוא את עצמם בסביבה חובבת הקניות… כפיר רק רצה לקנות תומס הקטר ויואב הסתכל מסביב ורק רצה לברוח לנו (טוב – אולי זה רק בדימיון שלי אחרי חווית אילת).
בקיצור קנינו רק קצת בגדים לילדים (בגדי חורף – קר פה בערב כמו בנצרת עילית בסוף ספטמבר) ופיג'מות ארוכות והבטחנו לעצמנו שמחר נחלק את היום לשניים. חצי יום זאביק בקניות וחצי יום אני.
טוב, לא ממש ריק.
הבוקר בשע 9:00 הציע "צוות מומי" – מומי, פיליפ ואולג, בטנדר עם המון חומרי אריזה מכל הסוגים וכל הגדלים- וחצי שעה אחריהם הגיע אליהו עם המכולה הצנועה שלנו.
במשך 3.5 שעות הם ארזו כל דבר שהיה לנו בבית ושסומן למשלוח (וגם דברים של אלי ותמר שכבר היו ארוזים בצורה מקצועית).
הכל נארז – אפילו המברגה של זאביק (ואיפה לעזאזל נמצא אותה כשנצטרך אותה – ברור שהיא תהיה בארגז האחרון שנפרוק …)
