כשהגענו לארצות הברית, יואב היה תינוק. אומנם הוא היה בן שנה ו-7 חודשים וידע ללכת והתחיל לדבר, אבל מבחינתנו הוא היה תינוק. כשהזמינו לנו את הדיור הזמני התלבטנו אם לבקש מיטת תינוק או מיטה רגילה (לא שזה שינה משהו, בסוף קיבלנו מיטה זוגית לשניהם ביחד…)
כשהיינו בביקור בישראל ושאלו אותי מה אני עושה כל הזמן, זאביק ענה מיד "SHOPPING" – וזה נכון, אני באמת עושה הרבה קניות. במיוחד לפני הנסיעה לישראל. אבל אני האמת היא שאני פשוט לא סובלת את זה. אין לי סבלנות למצוא את כל הדברים שאני צריכה, אין לי סבלנות לעבור ממקום למקום, אין לי חשק לנבור בערימות השונות ובכלל הרבה יותר כיף לי לשבת בבית ולא לעשות כלום מאשר ללכת ל- SHOPPING.
אבל, כמו לכל כלל, גם לזה יש "יוצא מן הכלל", ובמקרה הזה – תרתי משמע. יש מקום אחד שאני אוהבת ללכת לעשות בו סיור קניות. אני יכולה לבלות שם שעות. ולהוציא המון כסף. זה המקום להודות:
אני אוהבת את TARGET.
תקראו לי שטחית, תקראו לי נקבה – אין מה לעשות אני אוהבת את הרשת הזאת.
חזרנו מהביקור הראשון שלנו בארץ.
היה לנו כיף, היה ממלא, היו מלא מלא אירועים, מפגשים, מפגשונים ושיחות טלפון….
היה כאילו לא "לא היינו" 5 חודשים – הילדים הרגישו בבית בכל מקום שהגענו (טוב לקח להם 2 דקות ורבע בערך), וכפיר היה עם החברים שלו כאילו רק אתמול היינו ביחד בגן השעשועים.
היו לנו הרבה משפחות והמון אחיינים שהוציאו את הילדים שלנו משיווי המשקל (חזרנו עם שני ילדים חסרי מורא ופחד, בנדיטים מהמדרגה ראשונה, שאיבדו כל רסן וגבול אחרי ההשתוללויות המטורפות עם הבני דודים).
כמה דברים תכננתי לקנות לפני הנסיעה הזאת. כמה דברים קניתי,. כמה דברים לא קניתי…..
מאמצע הטיול בסופ השבוע הייתי חולה. רק אתמול התאוששתי. זאביק והילדים תיחזקו את עצמם בצורה מדהימה. ועל הדרך גם אותי (אולי יותר נכון אותי תיחזקו בצורה מדהימה ועל הדרך גם את שאר הדברים בבית. הייתי חולה בצורה "גברית" במיוחד – "שמאטה" עד הסוף….)
טוב הפוסט הזה כבר היה כתוב מאמצע חנוכה בערך, אבל רק עכשיו סיימתי אותו…. אז מה אם הוא לא ממש רלוונטי כבר???
חנוכה הגיע – איזו שמחה…8 ימים של חג שרק אוכלים בו ומשמינים (בעצם, כל החגים כאלה, לא???).
חצי הכוס המלאה – חצי הכוס הריקה
או
The Israeli way vs. the American way
אני מתה על הילדים שלי. מעולפת עליהם. אפילו כשארי כועסת או חסרת סבלנות או עייפה מכל היום ורק רוצה שהם יעזבו אותי, הם יכולים להמיס אותי ב"בוקי אחד ענק מארץ החיבוקיסטים הענקיסטים" או פשוט בחיוך הורס עם עיניים כחולות….
באוטו הנפלא שלי יש רדיודיסק עם מחליף דיסקים (יעני CHANGER), שזה אומר שאני יכולה לשים 6 דיסקים ולשחק ביניהם. אחרי שהחזרנו את אחד הרכבים השכורים, שמנו את הדיסק של ה- "כבש ה-16" ואת הדיסק של "עוץ לי גוץ לי" איפשהו ורק עכשיו מצאנו אותם. אז בכל נסיעה יש מלחמה בין כפיר ליואב על מה שומעים.
כפיר רוצה לשמוע כוורת ואם להיות מדוייקים אז הוא רוצה לשמוע את "שיר המלחים" ואת "השיר שמביאים חברים" (תקשיבו למילים של "מדינה קטנה").
יואב מצד שני רוצה לשמוע "גוּצִי" – שזה ביואבית "עוץ לי גוץ לי" ובמיוחד את שיר הפתיחה ואת "צוּס" (השיר שבו המשרת יוצא על גב הסוס לחפש את השמות של כל האוכלוסיה).
בזמן האחרון אנחנו בתקופת "התורה" בחייו של כפיר. בגן שרים בימי שישי את "שלום עליכם מלאכי השלום", מה שגרם לנו לשיר במשך זמן מה את השיר הזה, ולתאר אותו ולהסביר מיהם המלאכים, למה יש לשיר 4 בתים (מזל שיש לי ניסיון עוד מרועיקי ונונו ב"סיפורים מהלב" – אחרת, לך תסביר למה בכל בית יש פניה אחרת למלאכים….)
בכלל לא תיכננתי לכתוב את הפוסט הזה היום. אבל – דברים קורים.
תיכננתי לכתוב ביום אחר על הבלוג הנפלא של נעמה הראשונה ועל העובדה שהיא ויובל עושים HOME SCHOOLING לבנות שלהן, שלפי הבלוג הן פשוט נפלאות ומוכשרות ומדהימות וכו'. וזה באמת לא היה אמור לקרות היום (בכל זאת הצבתי לעצמי מטרה לשאוב את כל הבית היום ולארגן כמה דברים לפני שאני מביאה את כפיר).
בפוסט אחר, תיכננתי לספר כמה נפלא זה שהאחיינים שלי, רועיקי ונונו, הילדים של אורנה, לומדים בבית ספר אנטרופוסופי וכמה עולם הדימיון שלהם מפותח וכמה כישרון חבוי בהם.
תיכננתי לספר כמה אני חושבת שזה חשוב שילדים מוצאים את הדבר, הדבר האחד הזה שעושה אותם מאושרים ושמחים להיות חלק ממנו ושהוא ממלא את כל ההוייה שלהם, אפילו שהוא לא קשור לבית הספר וללימודים, אלא רק לצורך ההנאה האישית והחוויה וההצלחה האישית (ולראיה הכדורסל של נדב והריקוד של אופיר)