(9-7-2012: נו, אם אני כבר לא מצליחה לישון בלילה – לפחות שיצא מזה משהו טוב).
(25-8-2012: את הפוסט הזה התחלתי לכתוב כשאלה עוד היתה בת פחות מחודש, והיום כשהיא בת יותר מחודשיים וזאביק לקח את הבנים לקמפינג – אני מקווה לסיים אותו)
משבוע 36 חיכיתי שרחלה תבוא. אמרתי לעצמי – ברגע שרחלה תגיע, ניתן לה יומיים שלושה להתאפס ואפשר ללכת ללדת. בהתחשב בעובדה שרחלה עוד לא ידעה בכלל שאנחנו רוצים שהיא תבוא – זאת היתה המתנה סבירה לכל הדעות.
אחר כך, זאביק אירגן לרחלה את הכרטיסים. והיא הגיעה – לשבעה שבועות בדיוק. אני שומעת את הערות הקהל ברקע (יש להודות – בעיקר את המשפחה שלי) "משוגעת הרחלה הזאת, היא באה להיות אצלם שבעה שבועות? איך רחלה תסבול אותם ואת נעמה הקריזיונרית הזאת במיוחד? היא תשגע אותה, ותתעצבן עליה ותהיה לא נחמדה אליה. בשביל מה רחלה צריכה את כל השטויות האלה?" – באמת אני לא יודעת למה היא צריכה את כל השטויות האלה. אבל אנחנו היינו צריכים אותה. אז היא באה…וזה המקום להודות לה מאוד מאוד על כל הזמן שהיא היתה פה ועל כל הסבלנות (בעיקר אלי :-)), כי אם היא לא היתה פה – אין לי מושג איך היינו מסתדרים 🙂 – המון תודה, אוהבים ומתגעגעים אליך פה מאוד….
