לפני שלקחו אותו, דיברתי אליו יפה, אמרתי לו שאני אוהבת אותו. מאוד. שאף אחד בעתיד לא יחליף אותו בליבי. הסברתי לו שזה לא הוא. זה אנחנו. הוא לא אשם. הוא יכול להכיל הכל. זה אנחנו שאגואיסטים ומחפשים נוחות. באמת. שימצא לו אנשים אחרים שיהיו יותר טובים אליו.
לא נראה לי שזה עבד. הוא עדיין נעלב.
(כמות הפוסטים הפתוחים הממתינים לשיחרור או שמתנגנים להם בראש שלי היא בלתי נגמרת. במקום לחכות לשחרר אותם לפי סדר כרונולוגי, אני פשוט אשחרר מה שנוח לי לעבוד עליו, ואתם תבנו לבד את הסדר בראש…)
מי הוא מי? בין הפותרים נכונה יוגרלו חולצה ותקליט…
לא יאומן איך הזמן רץ. לפני שלושה שבועות בשעה הזאת עוד היינו משפחה עם 3 ילדים. ועכשיו יש לנו תינוק בן 3 שבועות כבר!!!
(ברור לכם שהפוסט לא פורסם בזמן ההוא ועכשיו כשעברו 10 שבועות מהלידה אני עובדת עליו….)
את סיפור הלידה שלו, אני אכתוב בפעם אחרת, אבל קצת על הכניסה של התינוק למשפחה….
ביום שני זאביק קיבל SMS שאומר: "אני מגיעה לסן דייגו לשבועיים עבודה ואני מביאה את הילד איתי, יש מצב להיפגש (עדיף באזור שלי)?"
מיד נכנסנו לשגעת בדיקות. הזזנו ימי הולדת, בדקנו טיסות, דחינו משחקי פוקר, התדיינו מי יסע ואיך, אולי באוטו, אולי בטיסה, אולי הם ימצאו טיסת המשך ויגיעו לכאן. שגעת.
ואז עצרנו לרגע. ונשמנו. והבנו שבסמסים זה לא יעבוד. אז דיברתי איתה. והבנו שתינו שזה לא יעבוד. סן דייגו היא במרחק 7.5 שעות נסיעה מכאן (אם לא עוצרים לרגע בדרך). הם נוחתים בחמישי, והם לא יכולים להגיע לכאן. והם יהיו בג'ט לג. ויש אופרציות שצריך לנהל בכל הכיוונים. אז זה לא יקרה.
ולמרות שאני יודעת שזה הגיונית נכון שזאביק והבנים לא יסעו לשם, ושלהיפגש באמצע הדרך (אמצע הכלום…) לכמה שעות זה לא רלוונטי ויותר משזה יעשה לכפיר טוב זה עלול לעשות לו רע, ואפילו שבמילא אני לא הייתי רואה אותם, כי אין מצב לנסיעה כזאת עם ברק עכשיו – למרות כל זה אני מתבאסת נורא.
כי חברים כמו שהם בשבילנו – אין בנמצא. הם ואנחנו זה "באשערט". וכפיר והילד – זה עוד מהבטן "החבר שלנו". ואין, פשוט אין דברים כאלה כאן….
אז (וזה נכון לגבי כולם) בפעם הבאה שמתוכננת לכם נסיעה למקום כלשהו בצד המערבי של היבשת הזאת, תוודאו שאתם עושים כאן עצירה בהלוך או בחזור….
האמת, מהרגע הראשון ידעתי.
אבל זאת כבר מסורת, לא לדעת. לנחש מה יהיה בסוף.
אז חיכיתי. וניחשתי. הרבה ניחשו. הרוב ממשאלת ליבם. חלק מאיך שנראיתי. חלק מאיך שנשמעתי. הניחושים היו לכאן ולכאן. בצורה די שווה. זאביק אמר: "מה יש לנחש? מה שיוצא אני מרוצה". צודק. ועדיין ניחשתי…
הרבה זמן חיכינו. 39 שבועות ועוד 3 ימים. אבל, אני מודה, הרבה פחות זמן ממה שחשבתי. ציפיתי לחכות עוד שבועיים בערך. אז זהו, שלא. זה הפתיע אותי…
בסוף, הסטטיסטיקה הוכחה כנכונה. התחושות שלי צדקו. יש תחושה מסויימת ומבנה מסויים שמתאים לזה.
ככה זה – חורף זאת עונה של בנים…
במקרה יצא השבוע שביקשתי מניילה (העוזרת) לבוא ביום שישי. החברים של יואב היו אמורים לשחק אצלנו בחמישי בבוקר, והחברים של זאביק היו אמורים לבוא לשחק אצלנו בחמישי בערב – אז התאים יותר שהיא תבוא בשישי.
אבל כפיר היה חולה בתחילת השבוע, אחר כך יואב, ואז זאביק. אז ביטלנו את כל החברים. אבל את ניילה כבר השארנו ליום שישי.
אחרי שיואבי התחיל את גן רונית, דיברנו פעם על ההבדלים בין כפיר ליואב.
כפיר הרבה יותר מיושב, יכול לשבת שעות ולעשות לגו, או פאזלים, או מבוכים, יש לו יכולת אנליטית מדהימה, תפיסה כמותית ויכולת חישובית – כל הדברים האלה באים לו מאוד בקלות. הקטע הפיזי הוא משהו שהוא צריך לעבוד עליו: לרכב על אופניים, לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, לחבוט עם מחבט (להחזיק את המחבט נכון), לגלוש, לרוץ מרחקים ארוכים…
יואב – בדיוק להיפך: כל הקטע הפיזי זורם לו מהגוף כמו מים ממעיין. הוא עלה בפעם הראשונה על אופניים קצת אחרי שהגענו לכאן (כשהוא היה בן שנה ושמונה, והאופניים היו של ילד בן ארבע) ומיד רכב עליהם, הוא חובט בכדורי בייסבול למרחקים ארוכים, הוא מכדרר וקולע (זוכרים את הפוסט הזה מלפני שנה וחצי?), הוא רץ, הוא לא מתעייף אף פעם (אבל עדיין אין לו את כל הסבלנות להתמיד לאורך זמן – גם זה יגיע…).
רועיקי ביקש תמונות של הילדים. עם מעט מלל. הוא לא בעניין של לקרוא מה אני כותבת – רק לראות את הילדים…
ככה זה הנוער של היום, מעט סבלנות, הכל מהר מהר מהר. אין שום הערכה להשקעה…..
(רועיקי חמודיקי – כשמרימים להנחתה, אני עושה את העבודה שלי, אבל על הדרך אני גם מנחיתה….)
אגב, לחיצה כפולה על הסרטון בזמן שהוא מתנגן, תציג אותו על כל המסך 🙂
ועכשיו למאותגרים טלפונית, תבדקו אם זה עובד (צריך לחכות קצת עד שהלינק מצליח לעבוד – אל ייאוש)
Autom_2013_in_Pictures_Blog_x264
(3 פוסטים ב- 5 ימים…אל תתרגלו, תיכף חוזרת לתרדמת החורף שלי).
בכיתה של כפיר, יש פרוייקט של שיתוף פעולה עם חברה שמשווקת ספרים. אנחנו קונים ספרים הביתה והנקודות נצברות לטובת הכיתה. בשלב מסויים, הכיתה מקבלת ספרים לספרייה של הכיתה. מכיוון שבכל רגע פנוי שיש בכיתה, הילדים ניגשים לספרייה ולוקחים ספרים וקראים בהם (טוב – עדיין לא ממש קוראים, בעיקר מדפדפים…), אז מבחינתנו – זה WIN-WIN. גם אנחנו קוראים ספרים באנגלית, וגם תורמים לקהילה :-).
10 שנים (אולי קצת יותר), היא היתה מחוץ לחיים שלנו.
זה לא שלא אהבנו אותה, או שלא הסתדרנו ביחד. להיפך. הסתדרנו יותר מדי טוב ביחד. רצינו כל הזמן להיות איתה, בבוקר, בערב, בלילה.
זה הפך להיות קשר מאוד תובעני, זה גזל מאיתנו זמן, שעות שינה, שעות של שנינו ביחד לבד, שעות של כל אחד מאיתנו לבד.
