אם יש חופשה שזוכה ביושר בתואר "החופשה הכי מבאסת" זאת החופשה הזאת. כל כך הרבה זמן חיכיתי לחופשה הזאת עם רחלה – זה לא הוגן מה שקרה כאן…
אני לא אתאר את כל הדברים המבאסים, חלק מהם כבר תיארתי, את האחרים אני מעדיפה לשכוח (יש יתרונות בזיכרון של דג זהב). אבל היום – היום הזה באמת מתח אותי לגבולות בלתי אפשריים.
אתמול בלילה ארזתי כל מה שאפשר היה לארוז, הורדתי לאוטו ב 11:30 בלילה, ניקיתי, סידרתי, ארגנתי. היתה לי שאיפה לצאת בשמונה וחצי, גג תשע. ברור שזה לא קרה.
ב 10:00 יצאנו מהמלון (אחרי שלקחנו עוד איזה 10 תיקים מאורגנים למופת, תיק לכל תרחיש), עשינו סיבוב כדי לראות את שדה התעופה (ברק בעניין…) והתחלנו את הנסיעה צפונה בערך ב 10:30. הנסיעה אמורה היתה לארוך שעתיים ועשר דקות.
אם מוסיפים עצירת פיפי אחת בדרך (חובה), היינו אמורים להיות ב-וניס ביץ בסביבות אחת להערכתי.
ובכן…. לחנות של היוגורטים שנמצאת במרחק של 10 דקות מוניס הגענו בסביבות 3 – זאת אומרת שישבנו על התחת בערך 4.5 שעות.ש
כשהגענו לווניס כבר היינו שמחים אחרי שאכלנו יוגורט לתפארת (אגב – גלידות, ממתקים ורימונים הם הדבר הטוב היחיד בטיול הזה). אבל ווניס, בניגוד מוחלט למה שזכרתי מלפני 20 שנה, היתה טיילת מכוערת להפליא, מלאה בהומלסים, אנשים מלחיצים, סירחון וגועל. רק כשירדנו עד החוף יכולנו לראות כמה יפה שם והילדים רצו ושיחקו על החול ונהנו מאוד.
כשחזרנו לאוטו, שלפתי את תיק הבגדים הארוכים, הפשטתי את כל הילדים, ניקיתי אותם מחול והלבשתי אותם בבגדים נקיים. דאגה פולנית אחת ירדה מהפרק. עכשיו אוכל ושלוש שנות נסיעה למלון.
אבל מה? לוס אנגלס היא עיר דוחה, ו-וניס היא מלוכלכת עם רחובות צרים כמו עיר ערבית ורמזורים ומלא מכוניות וארבעה ילדים מאחור. אני לא מגיבה טוב לזה. ביקשתי מהילדים לחכות עד שנצא מהעיר.
אם יש דבר שאני שונאת בטכנולוגיה הקיימת זה את הגיפיאסים עם היכולות המופלאות שלהם לתת לך "מסלול טוב יותר" בהתאם למיקום שלך ולמצב התנועה. הגיפיאס או יותר נכון וייז חשב שאם אני נמצאת בווניס ורוצה להגיע לסנטה מריה, זה יהיה רעיון טוב לשלוח אותי דרך החוף, במעברי הרים, להעלות אותי לאוטוסטרדה, להוריד אותי ממנה, להחזיר אותי אליה, להסיע אותי בכבישים שאין בהם נפש חיה ולהוריד לי מהחיים 5 שנים. בקיצור וייז חשב שכל זה עדיף על פני לעלות על HWY5 הישרה והבטוחה.
כשנכנסנו לאוטו בווניס היה בערך 5 , היה אמור לקחת 3 שעות בערך.כשנכנסתי למלון בסנטה מריה השעה היתה 10:45.אחרי עצירת אוכל במסעדה איטלקית ששיפרה לנו את המצב רוח.
אם כל זה לא בא להסביר לכם למה היה טיול גרוע אז הנה באה הפיאנלה. … אמרתי לפקיד בכניסה שהזמנו שני חדרים. לפי הפרצוף שלו הייתי צריכה להבין שהוא יודע שמשהו לא בסדר, אבל לא אומר לי. הוא אמר שהמלון מלא עד אפס מקום ואין חדרים אחד ליד השני. אפילו לא באותה קומה. אפילו לא באותו בניין. אני לא אגיד ששמחתי – אבל זה ללילה אחד – אז ויתרתי. הלכתי לראות את החדר שבקומה התחתונה. בכל אחד מהחדרים שהזמנו היתה אמורה להיות מיטת קינג וספה נפתחת.בפועל היתה שם רק מיטת קינג וכורסא. לא נפתחת.
חזרתי לפקיד הלא נחמד, אמרתי לו שאין ספה נפתחת. התגובה שלו היתה: זאת הבעיה כשמזמינים חדרים דרך hotels.com. אף אחד לא מבטיח שתקבלו את החדרים שביקשתם. אין לי חדר אחר בשבילכם.
באמת????? באמת???? באמת??? כשמישהו עשה את תיכנון החדרים היום בבוקר במלון שלכם, הוא לא ראה שכתוב בהזמנה שלנו 2 מבוגרים ו 4 ילדים? איך אנחנו אמורים לישון ככה ?
הפקיד, שאין לי שום מילה טובה להגיד עליו אמר שהוא יכול לתת לי שמיכות נוספות ושאני אפרוס אותן על הרצפה כדי שהילדים ישנו עליהן.
באמת???? באמת???? באמת????
אמרתי לו שיחזיר לי את הכסף וכבר תיכננתי לנהוג 3.5 שעות הביתה. הייתי עושה זה. אבל כשיצאתי לאוטו להביא את המפתח של החדר השני, כפיר שמע שנוסעים הביתה והתחיל לבכות. באמת – כמה שעות יכולים ילדים לשבת על התחת ביום אחד?
חזרתי פנימה, ביטלתי את הביטול. הפקיד עשה לי פרצופים אבל בסוף נתן לי את המפתח.
אין חניה מול הכניסה הראשית. נסענו אחורה. הוצאנו 4 ילדים לקור. הלכנו לחדר שכבר הייתי בו. הדלת לא נפתחת.
משאירה 2 ילדים מנומנמים וילדה בוכיה עם רחלה ליד הדלת. הולכת לקבלה. פקידה אחרת. היא עם לקוחות אחרים. מסבירה להם בסבלנות איך להגיע לחדר שלהם. אני עם ברק ישן על הידיים. כשהיא מתפנה אלי היא נוזפת בי שלא לשים את המפתח ליד הטלפון. לא שמתי. הפקיד החנטריש לפניך לא קידד טוב את הכרטיסים (או בדיעבד, יותר נכון להגיד , שהוא עשה בלאגן כשהוא ביטל את הביטול). היא מקדדת שוב ונותנת לי מפתח לחדר.
אני חוזרת עם ברק על הידיים. הדלת לא נפתחת. נותנת לאלה יד וחוזרת חזרה ללובי. הפקידה עם לקוחות חדשים. זוג צעיר. גם הם הזמינו חדר עם שתי מיטות. גם הם קיבלו רק מיטה אחת. אבל להם יש מזל. הם רק שניים.
הפקידה שואלת אם אני מנסה להיכנס לחדר או לבניין. אני מרימה קצת את הקול, באמת בלי כוונה הפעם (בניגוד לצעקות שצעקתי על הטיפש בקודם). אני מנסה להיכנס לחדר שכבר הייתי בו. אני יודעת שאין לי איך להלין 4 ילדים בחדר הזה. בבקשה תני לי להיכנס לחדר. הפקידה רואה שאני כבר בהתמוטטות. היא מנסה לעזור ורואה שיש בעיה. היא מתחילה להתנצל. היא הגיעה רק עכשיו. היא לא יודעת מה הבעיה. היא רק יודעת שאין יותר חדרים עם שתי מיטות.
אני כבר בוכה. גברת, אל תתני לי חדרים אחרים. אנחנו נסתדר. אני לא אצא מהחדר כל הלילה. רק תני לי להכניס למיטה את הילדים שלי שיושבים במסדרון במקום לישון כבר 20 דקות בערך.
היא שולחת איתי עובד. הוא מנסה את המפתחות. לא עובדים. אחרי כמה דקות של ניסיונות הוא נעתר ופותח לי את הדלת עם המאסטר שלו.
רחלה מכריחה אותו לעלות איתה לחדר. אני נותנת לכפיר פיגמה ושולחת אותו עם רחלה לישון בחדר בקומה השניה. יואבי מראה לאלה איפה השירותים ושניהם מתארגנים במהירות לישון. ברק לא התעורר לרגע אחד.
בזמן שאני מתקשרת דרך הטלפון שבחדר לרחלה להסביר לה איך מתחברים לוויי פיי, יואב ואלה נרדמים. כמה טוב להיות ילד….
מחר כשנקום בבוקר, זאביק כבר יהיה בסאניוייל או במנלו פארק, לא משנה איפה בדיוק – העיקר שהוא יהיה באותה מדינה שאנחנו נמצאים בה. ואנחנו נהיה רחוקים רק 3.5 שעות נסיעה מהבית שלנו.
אם היתה לי דרך להביא את זאביק אלינו – הייתי מבקשת שהוא יבוא וינהג את הדרך הביתה. לא כי אני לא מסוגלת לנהוג יותר, אלא כי אני לא יכולה להיות המבוגר האחראי יותר…
מחר נהיה בבית והכל יהיה יותר טוב.
ובנימה אחרת לגמרי – מזל טוב, זאביק!!! אנחנו אוהבים אותך ותודה שניסית לעשות לנו את הטיול הזה הכי טוב שאפשר. כנראה שדברים מצליחים הטיולים רק אם אתה נמצא בהם. אנחנו נחכה לך לפני שנצא לטיול הבא.
