רציתי לפתוח את הפוסט הזה, עם תמונה של שימז (שמרית) ושלי מהלול, או מהבית, או מבית ספר, או מהצופים או מהצבא או ממשהו ולמרות שפתחתי את כל ארגזי האלבומים שיש בבית, לא מצאתי אפילו לא תמונה אחת.
וזה מוזר והגיוני כאחד.
הערה מאוחרת: קמתי בבוקר וראיתי שקיבלתי את התמונה המהממת הזו משימז
שימז, החברה הראשונה שלי.
שאיתה גדלתי מגיל אפס. היא ברחוב מגידו 30 ואני ברחוב איריס 8/5 שבצורה לא ברורה נמצאים בדיוק אחד מול השני.
בספר שבו רשומות המילים הראשונות של שימז רשום: 'אבא', 'אמא ו – 'מעמע' – שזאת אני …. בגיל שנה ומשהו, שימז כבר ידעה שהדבר השלישי הכי חשוב בעולם זאת אני, איזו ילדה חכמה!!!
גדלנו ביחד כל השנים, (חוץ משנתיים שבהן משפחת פליישר היתה בשליחות בארצות הברית).
היינו עומדות, היא בחלון הגדול שבסלון שלהם, שמשקיף לכיוון הבית שלנו, ואני על גדר האבן הגבוהה שהקיפה את החצר שלנו, וצועקות אחת לשנייה או כותבות באמצעות האצבעות שלנו אותיות שהצטרפו למילים בשפת האצבעות…
היינו הולכות ברגל ביחד מבית ספר בכל יום, מרחק של קילומטר, שנמשך בעיני נצח, בדרך, היינו שרות, מעבירות את התיק קדימה ומתייחסות אליו כאל אקורדיון. היינו חוצות את הכביש שמתחת לבית של ענבר ששון דרך שלושה מעברי חציה מטופשים באופן בלתי נסבל, רק בגלל שאבא של שימז לא הסכים שהיא תחצה במקום ההגיוני, אבל שלא היו בו מעברי חציה.
במהלך איזה שבוע, שבו היינו 'ברוגז', הלכנו שתינו את כל הדרך מבית ספר, כל אחת על מדרכה בצד האחר של הכביש, מגניבות מבטים הצידה לראות איפה השניה, כל אחת הולכת הכי מהר שהיא יכולה, כדי להשיג בדרך הביתה.
היינו יורדות בערב יום העצמאות, ביחד עם ענבר, מהשכונה שלנו ל'במות' שהיו בשכונה הדרומית, וכל הדרך שרות 'תרו-תרו-תרו-עה-עה, יום הולדת למדינה, יום הולדת הנה בא, תרו-תרו, עה-עה'.
אחרי השיפוץ והרחבת הבית שלהם, שנעשתה מתישהו לדעתי מתישהו במהלך החטיבה שלנו, קנו לשימז מיטת נוער שהיתה פאר היצירה – גם רחבה (90 ס"מ!!!) וגם היתה לה מיטה נוספת מתחת, שנפתחה לאותו גובה כמו המיטה של שימז – לדעתי, אני הייתי הראשונה שבילתה לילה על המיטה הזאת…
היינו הולכות יחד לצופים (בימים ששימז לא היתה צריכה לנסוע לשיעורי נבל) וחוזרות ביחד, דרך המדרגות הגדולות שהובילו מרחוב הגבעה לרחוב כרמל, רצות למטה במורד השבילים המיועדים לעגלות ומרגישות הכי חופשיות בעולם.
כשגדלנו, ושימז עזבה את הצופים והפסיקה לבוא איתי לריקודי עם, היא המשיכה לדווח לי שהיא רואה אותי חוזרת לבדי מהצופים בשעות הערב, רוקדת ריקודי עם על כל הכביש…
ישבתי שעות, בחדר של הנבל, מקשיבה לשימז מתאמנת בנגינה של אותו קטע, כהכנה לבגרות במוסיקה. היא היתה מנגנת, ואני הייתי נודדת במחשבות שלי. לפעמים, גם היום כשהמחשבה שלי נודדת, אני מגלה שהמנגינה הזאת מתנגנת לי בראש.
ראינו ביחד את שידורי הניסיון של ערוץ 2 בחדר השינה של ההורים של שימז. אולי זה לא נשמע משהו מיוחד, אבל בתקופת הדינוזאורים שבה חיינו, היה רק ערוץ טלויזיה אחד, ולראות את ארז טל ואברי גלעד בערוץ אחר – היה חוויה מדהימה מאין כמוה.
היינו נוסעות לתל אביב, ביחד עם ענבר, ישנות אצל אורנה או קרן. אוכלות אצל רחלה. נוסעות באוטובוס ליפו ומסתובבות שעות בשוק הפשפשים ואז, צועדות קילומטרים רבים ברחבי תל אביב בחזרה הביתה.
עשינו פיקניקים בחצר העליונה, שיחקנו קרוקט (תעשו גוגל…). שיחקנו שעות ביליארד בעליית הגג. שרנו 'שוקו ולחמניה' במשך שנים, מזייפות את עצמנו לדעת וממציאות המשך למנגינה בכל פעם מחדש.
********************************************************************************************************
את סופ-השבוע האחרון, ביליתי עם שימז, ענבר וענבל. חגגנו חמישימז – יום הולדת 50 לשימז, שעל אף הפציעה ברגל, רצה 10 קילומטרים במרתון ירושלים, פשוט כי היא תותחית על…
היה לנו כיף. פשוט להיות אנחנו, לתת לענבל ולענבר לספר לנו את כל מה שקרה עם האנשים שהכרנו ב 30 השנים האחרונות. לתת לשימז וענבל לצלם מאות תמונות ולהעלות אותן בכל מיני רשתות חברתיות.. לשחק משחקי חברה ולקשקש כולנו ביחד עם יעל… לאכול (המון) לשתות אלכוהול (עוד יותר המון) ופשוט להרגיש ביחד.
זה היה נעים ומרגש כאחד, לדעת, שגם אחרי 50 שנה ביחד, והרבה שנים בנפרד, אנחנו עדיין מרגישות
At ease אחת עם השניה, והחלקנו מיד לתוך ההרגלים והתפקידים הישנים שלנו, בלי משחקים, בלי דרמות ועניינים, פשוט וזורם.
זאת היתה אחלה פתיחה, לאירועי שנת היובל של כולנו – אני חושבת שנהפוך את זה להרגל 🙂
******************************************************************************************************
הפוסט הזה מרגיש לי לא רציף, לא דומה לפוסטים שאני כותבת בדרך כלל. ולא מביע בכלל את מה שרציתי לכתוב. אבל למרות שאני לא יודעת איך לעשות את זה לשנות אותו, ככה שהוא יציג את מה שאני חושבת ומרגישה, אני אפרסם אותו.
אני אפרסם אותו, כי למרות שהפרידו בינינו אוקיינוסים, עדיין היא שמעה אותי ואני שמעתי אותה במרץ שעבר, וכל אחת מאיתנו ידעה לזהות מה קורה עם השניה.
אני אפרסם אותו, כי היא אחת הנשים המדהימות שאני מכירה והיא צריכה לדעת את זה ואולי אם זה יהיה כתוב שחור על גבי אינטרנט, היא תתחיל להטמיע את זה.
אני אפרסם אותו, כדי שהיא תזכור, שלא משנה מה קורה מסביב, ענבר וענבל ואני – יודעות שהיא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנה ושבכל עתיד שהיא תזמן לעצמה בחיים האלה, אנחנו איתה, בחיבוק ובאהבה גדולים מאוד.
אני אפרסם אותו, כדי שהיא תדע, שלא משנה מה אומרים מסביב, אחרי 50 שנים שהיית שם בשביל כולם, שעשית כל מה שהיית צריכה, כל מה שדרשו ממך, כל מה שציפו ממך – הגיע הזמן לשים הכל בצד, ולהתרכז בך ורק בך, כי אם את לא תתרכזי בך, אף אחד אחר לא יעשה את זה.
*****************************************************************************************************
ביום חמישי בערב, הלכנו להופעה 'לוקח ת'זמן | מופע משירי יצחק קלפטר'.
שמענו שם המון שירים מעולים כולם, אבל אחד מהם, אומר בדיוק את מה שאני רוצה להגיד. אז הנה, באהבה גדולה, מילים של מישהו אחר, אבל הלב כולו שלי.
קחי מה שתרצי, מי יסרב לך
קחי את העולם כולו
מי יוכל לומר לך לא
אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך
מי שאת רוצה יבוא
אל תלכי עם מי שלא.
תעשי רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב.
יש לך זמן לגדול, כמה יפה את
קחי את העולם כמו פרי
קחי כל מה שאפשרי
אין אחת כמוך, את כבר יודעת
שתוכלי תמיד לבחור
כל מה שתרצי לזכור.
יום אחד יבוא מי שחיכית לו
מי שאת רוצה יבוא
עם מה שאת אוהבת בו.
תעשי רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב.
*********************************************************************************************************
אולי לא מצאתי אף תמונה מ 50 השנים האחרונות, אבל זאת פותחת את 50 השנים הנהדרות הבאות:
מזל טוב, שימז!!!
