אצלנו בבית יש דברים שמותר, יש דברים שאסור ויש דברים שמותר "באופן חד פעמי":
"אמא, אפשר לראות טלויזיה (במחשב)?"
"לא"
"אז רק היום באופן חד פעמי????"
"אמא, אפשר שוקו?"
"לא, רק בסוף השבוע שותים אצלנו שוקו"
"אז רק היום באופן חד פעמי????"
"אבא, אפשר לישון היום במיטה שלכם????"
"לא ישנים במיטה שלנו ביום שיש למחרת גן"
"אז רק היום באופן חד פעמי?"
חודש שלם לא כתבתי. האמת, לא באמת היינו פה. באותה מידה יכולנו להיות בגלקסיה אחרת. ככה זה הרגיש לפחות. אחד החודשים הכי עמוסים בחיים שלנו, מתחרה בקלות בחודש שלפני החתונה ……
בחודש הזה, אורנה, רועיקי ונונו הגיעו אלינו. היינו ביוסמיטי עם רחלה, שלחנו את רחלה חזרה הביתה לישראל, היינו שבועיים בדרום קליפורניה. היינו בסן פרנסיסקו כמה פעמים. היינו בבית מעט מאוד ימים. אבל עכשיו השעה מאוחרת מכדי להרחיב על כל זה….
לא היינו בקשר עם העולם בכלל (ועם שאר העולם סליחה :-)).
היום אורנה, רועיקי ונונו חזרו הביתה.
פתאום הבית שקט (הילדים שלנו בעידודו ובניצוחו של רועיקי, ונועם הרעשנית הזאת ( 🙂 ) עשו רעש מפה ועד השמיים :-)), ויש המון מקום ולאן שאתה הולך אתה לא נתקל באף אחד, או לפחות ככה זה מרגיש….
וזה קצת שמח, לקבל את השקט שלנו בחזרה, אבל זה גם קצת עצוב. הרבה. היה לנו כיף גדול בחודש הזה והבית היה מלא רעש והמולה כמו שאנחנו אוהבים, עם האנשים שאנחנו הכי אוהבים וביחד עם החודש וחצי שרחלה היתה כאן, הרגיש לנו מאוד בבית – הבית שלנו…..
שוב נהייתי רגשנית, ככה זה כשנפרדים להרבה זמן…..
אוהבים אתכם, וכבר מתגעגעים 🙂
פסח הוא תקופה קשה כאן, בעיקר מבחינת אוכל. בישראל, יש בפסח המון תחליפים לדברים שאנחנו רגילים לאכול. כאן, גם בזמנים רגילים, יש פחות מגוון (כשר), ובטח הרבה פחות אופציות כשרות לפסח.
לכן, החלטנו לפנק את עצמנו ואת הילדים, במילקי לקינוח באחת מארוחות הערב (8$ ל-4 יחידות. איפה המחאה החברתית שצריך אותה ??). נעמה ואני מעריצי מילקי מושבעים, כפיר טעם מילקי פעם או פעמיים, ויואב מעולם לא אכל מילקי.
כמו כל עדת מעריצי המילקי, נעמה ואני חלוקים בדעה מה הדרך הנכונה לאכול את המילקי. נעמה (רחמנא ליצלן) אוכלת קודם מהקצפת, אחר כך את השוקולד. אני, כמו כל בן תרבות, מערבב את המילקי וזולל אותו בהנאה.
בעוד נעמה ואני מתענגים על המילקי, כל אחד ותרבותו שלו, נשמע קולו (התרבותי, יש לציין) של כפיר:
"אמא, אפשר לבברב את המילקי ?" (הטעות במקור).
ובעוד נעמה מזועזעת עד עמקי נשמתה, ופניה מוצפות בהבעה של "איפה טעיתי? מה עשיתי לא נכון? איך גדל לי כזה ילד בביתי שלי", מייד נשמע קולו של יואב:
"אמא, אפשר גם לבברב את המילקי ?" (שוב, חיקוי הטעות במקור).
וכל שנותר לי הוא להתרווח בכיסאי, להתענג ביתר שאת על המילקי שלי ולמלמל "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים :-)"
באוניברסיטה, כשהיינו לומדות, הייתי מלמדת את כל הבנות. היינו יושבות ביחד, הייתי קוראת את החומר ואז מסבירה במילים פשוטות את כל החומר הנלמד.
בניגוד לתואר הראשון שבו כתבתי מעט מאוד ולכן צילמתי את כל החומר מאורית, חגית, ליאת ומיטל, בתואר השני הגדלתי לעשות והלכתי לכל הקורסים, בהרבה מקרים לבד, כי הקורסים שלקחנו היו בבקרים והחברות שלי עבדו (זה היה בתקופה שלפני, תוך כדי, ואחרי שעבדתי אצל ניר צוק, ככה שיכולתי להרשות לעצמי גמישות בשעות). מה שאמר שהפעם צילמו ממני את החומר (!!!!) וידעתי הרבה יותר להסביר מאשר מקודם ולתת דוגמאות טובות יותר מאשר המרצים (באמת, קורס שיווק בעידן האינטרנט שבו המרצה נתן דוגמאות על שיווק באפריקה בשנות השמונים….)
מאז שחזרנו מישראל, יש הרבה ימים של גשם. רוב הזמן לא קר ולא בהכרח יורד גשם כל היום, אבל יש מצבים של גשם לאורך כל שעות היום ואחר כך רטוב ולח עוד יומיים שלושה. ככה שימים שיש בהם שמש הם ימים שכל מה שבא לנו לעשות זה לצאת החוצ הולנשום כבר שמש שמלטפת את הפנים…..
אפרת ויניב, הם גורמי המוטיבציה שלנו ליציאה לטבע. היתה לנו תוכנית לסוע לטייל ליומיים, אבל "הדבר לא עלה בידנו", אז הטלנו על אפרת למצוא לאן נצא לחיק הטבע ביום ראשון (היום) וסמכנו עליה – תוכנית טובה !!!
לפני הרבה שנים, נסענו בשבת אחת מאוד מאוד גשומה, בפגו' הכחולה של רחלה לקריית ביאליק לדודה חנה. דודה חנה היא אחת האחיות של סבתא שלי מצד אמא, ובשבילי היא זכרון ילדות מאוד חזק וטוב, עם הבושם שלה והשפתון שתמיד היה מרוח לה ואיתו היא היתה נותנת לנו נשיקות ועושה לנו "דודה חנה" על הלחי.
בקיצור, לדעתי הייתי אז בכיתה ג', כי נסענו בשבת רק עם רחלה ומשום מה זה מתקשר לי עם מלחמת לבנון הראשונה. כל הדרך ירד מבול ונכנסו מים לאוטו וכשהגענו לקריית ביאליק וניסינו לצאת מאוטו נרטבנו עד הברכיים, כי השלוליות היו בכל מקום ממש.
לפני כמה חודשים, קצת לפניה חג ההודיה, קראתי בבלוג של נעמה הראשונה שהיא פתאום הבינה את הקטע של תרנגול ההודו שנאכל בארצות הברית וקנדה (ואלי בעוד מקומות) בארוחות חגיגיות של חג ההודיה (Thanks Giving) וחג המולד.
בפוסט שבא מיד אחריו, נעמה סיפרה שהיא בחרה מיילדת והכינה בעצמה תרנגול הודו בתנור. כמובן שהיה מצורף גם מתכון שנראה מעורר תיאבון לגמרי, (אצל נעמה תמיד יש מתכונים שווים).
מכיוון שעמדנו לפני חג ההודיה בעצמנו (בקנדה חוגגים את החג חודש יותר מוקדם מארצות הברית – תרנגולי ההודו מבשילים שם יותר מוקדם), החלטתי לקנות אחד בעצמי ולעשות לארוחת החג.
פתאום הסתכלתי על לוח השנה, וראיתי שהתאריך היום הוא ה- 3.3.2012.
אנחנו כבר יותר מחצי שנה פה (חצי שנה ויומיים ליתר דיוק) – לא יאומן איך הזמן רץ….
כמה הרבה דברים הספקנו בזמן הזה:
כשהיינו בביקור בישראל ושאלו אותי מה אני עושה כל הזמן, זאביק ענה מיד "SHOPPING" – וזה נכון, אני באמת עושה הרבה קניות. במיוחד לפני הנסיעה לישראל. אבל אני האמת היא שאני פשוט לא סובלת את זה. אין לי סבלנות למצוא את כל הדברים שאני צריכה, אין לי סבלנות לעבור ממקום למקום, אין לי חשק לנבור בערימות השונות ובכלל הרבה יותר כיף לי לשבת בבית ולא לעשות כלום מאשר ללכת ל- SHOPPING.
אבל, כמו לכל כלל, גם לזה יש "יוצא מן הכלל", ובמקרה הזה – תרתי משמע. יש מקום אחד שאני אוהבת ללכת לעשות בו סיור קניות. אני יכולה לבלות שם שעות. ולהוציא המון כסף. זה המקום להודות:
אני אוהבת את TARGET.
תקראו לי שטחית, תקראו לי נקבה – אין מה לעשות אני אוהבת את הרשת הזאת.
טוב הפוסט הזה כבר היה כתוב מאמצע חנוכה בערך, אבל רק עכשיו סיימתי אותו…. אז מה אם הוא לא ממש רלוונטי כבר???
חנוכה הגיע – איזו שמחה…8 ימים של חג שרק אוכלים בו ומשמינים (בעצם, כל החגים כאלה, לא???).