לפני קצת יותר משנה, עשינו מסיבה בחצר שלנו. מסיבה אולי זאת לא ההגדרה הנכונה. קראחנה – זאת מילה יותר טובה. הזמנו המון אנשים – חברים שלנו ובני משפחה וחגגנו במסיבה ענקית עם המון אוכל, ומתנפחים עם מים לילדים, ופופקורן לשמחת הקהל (והילדים שלנו בפרט).
היה מאוד שמח במסיבה הזאת, וכולם היו שמחים ונשארו איתנו עד מאוחר והיו בסבבה. קיבלנו המון תגובות נורא חיוביות על המסיבה הזאת והיה לנו כיף על באמת.
רק דבר אחד העיב על שמחת המסיבה הזאת – הסיבה למסיבה…. נפרדנו מכל החברים שלנו בישראל ויצאנו למסע שלנו לארה"ב.
חזרנו מהביקור הראשון שלנו בארץ.
היה לנו כיף, היה ממלא, היו מלא מלא אירועים, מפגשים, מפגשונים ושיחות טלפון….
היה כאילו לא "לא היינו" 5 חודשים – הילדים הרגישו בבית בכל מקום שהגענו (טוב לקח להם 2 דקות ורבע בערך), וכפיר היה עם החברים שלו כאילו רק אתמול היינו ביחד בגן השעשועים.
היו לנו הרבה משפחות והמון אחיינים שהוציאו את הילדים שלנו משיווי המשקל (חזרנו עם שני ילדים חסרי מורא ופחד, בנדיטים מהמדרגה ראשונה, שאיבדו כל רסן וגבול אחרי ההשתוללויות המטורפות עם הבני דודים).
כמה דברים תכננתי לקנות לפני הנסיעה הזאת. כמה דברים קניתי,. כמה דברים לא קניתי…..
מאמצע הטיול בסופ השבוע הייתי חולה. רק אתמול התאוששתי. זאביק והילדים תיחזקו את עצמם בצורה מדהימה. ועל הדרך גם אותי (אולי יותר נכון אותי תיחזקו בצורה מדהימה ועל הדרך גם את שאר הדברים בבית. הייתי חולה בצורה "גברית" במיוחד – "שמאטה" עד הסוף….)
טוב, לא ממש ריק.
הבוקר בשע 9:00 הציע "צוות מומי" – מומי, פיליפ ואולג, בטנדר עם המון חומרי אריזה מכל הסוגים וכל הגדלים- וחצי שעה אחריהם הגיע אליהו עם המכולה הצנועה שלנו.
במשך 3.5 שעות הם ארזו כל דבר שהיה לנו בבית ושסומן למשלוח (וגם דברים של אלי ותמר שכבר היו ארוזים בצורה מקצועית).
הכל נארז – אפילו המברגה של זאביק (ואיפה לעזאזל נמצא אותה כשנצטרך אותה – ברור שהיא תהיה בארגז האחרון שנפרוק …)
הבית מתחיל לקבל צורה של משהו שעוזבים.
הדברים מתמיינים להם לאיטם ועל הדלתות והרהיטים מתחילים להופיע דפים שעליהם כתוב "אריזה" או "לא" – דפים שמחליטים מי לחסד ומי לחובה.
על השולחן של פינת האוכל (כן, זה עם הרגליים העקומות) יש ערימות: אחת לספריה של עירית, אחת לעירית, אחת לצחי (יש גם אחת בחדר משחקים בשבילו), אחת לאורנה, אחת לקרן, שקיות לרחלה בשביל גברת אמסה, ערימת ספרים לתרום לחיילים דרך סטימצקי, וכל מיני חפצים בודדים, ספר "המטרה" לאורית (לקחתי לפני 100 שנה), ספרים לקובי, גרביים לקרן הורביץ (התקלקלה לנו מכונת הכביסה ועשיתי אצלה שתי מכונות וקיבלתי 2 גרביים של כרמל…)
באמת שהתחלנו. ביום שישי לא ויתרנו לעצמי ומיינו את הספרים שלנו – מה לחסד ומה למשהו אחר (מה זה באמת המשהו האחר הזה? לא זוכרת)
אחר כך זאביק הלך להתקלח ולישון ואני נותרתי עם העירנות הבלתי מוסברת (בכל זאת אני עייפה כל הזמן)
אז התחברתי לשידות בסלון – מצאתי המון דיסקים (לוקחים) קלטות שמע (לא לוקחים) קלטות וידיאו (זאביק קופץ בנג'י, ענבר עושה עוגיות, ועוד כמה וכמה…) ולבסוף גם את משחק האטארי שזאביק קיבל פעם מחבר (של פעם – עם הקסטות המצחיקות שתוקעים באמצע ועם הגויסטיקים בכל מיני צורות)
הכל הולך לזבל …
יום חמישי. עשרה לארבע – הפעם אחר הצהריים ולא בבוקר….
אני עייפה. עבדתי כמו מטורפת בימים האחרונים כדי לסיים את המסמך הזה. ועכשיו הוא כבר גמור (יש עוד תיקונים קטנים – אבל בגדול הוא בסדר אני מקווה).
אני באיחור של יומיים למיונים ולאריזות – חשבתי שאני אוכל להתחיל ביום רביעי בבוקר – ועכשיו אפשר לראות שממש לא התחלתי. ואני גם לא אתחיל לפני 21:00 היום. אני מתחילה להילחץ.
אתמול זאביק בירר מה קורה עם הויזות. בדיוק הגיע האישור ממשלת ארה"ב. עכשיו צריך לקבוע תור בקונסוליה בירושלים לראיון ואחרי הראיון מקבלים ויזות על באמת. אמור לקחת בערך שבועיים ואז אפשר לטוס. הלחץ מתחיל לטפס בגוף שלי.
עוד חודש לא נהיה פה. מי יודע לכמה שנים. כבר אמרתי שאני בלחץ?
השעה אחת בלילה ושנינו עובדים. הוא בסלון ואני בחדר עבודה (לימודים / בלאגן – לא משנה מה השם, תמיד מבולגן פה)
אני מנסה לסיים את המסמך האחרון שאני כותבת לעובדה לפני שאנחנו נוסעים, הבטחתי שהוא יהיה מוכן עד רביעי בלילה. עכשיו כבר חמישי. מה לעשות שהיתה לי ,חרדת סופרים,? הייתי תקועה. לא מצאתי מה אני אמורה לעשות ולא הצלחתי לכתוב כשכבר כן מצאתי. עכשיו נכנסתי לקצב טוב.
עוד לילה ללא שינה. הלילות האחרונים יואב ישן רע מאוד, סביר שיוצאות לו שיניים. עכשיו אני לא ישנה בגלל העבודה. קודם לא ישנתי בגלל הסרטים שעשיתי לרגל עזיבתה של קרן רז את המושב (עצוב…)
מתי אני אשן כמו בנאדם נורמלי? כנראה שאף פעם. אני פשוט לא נורמלית….
יש לי איזה שאיפה לסיים מהר את המסמך (לא יקרה) ואז לשטוף את הבית. מלוכלך ומג'וייף כל כך שאפשר למות מזה. מחר אני מתחילה למיין את החיים שלנו לארגזי איחסון מצד אחד, למכולה מצד שני, למסירה מצד שלישי ולזבל מצד רביעי. בא לי להתחיל בבית נקי.
משוגעת – כבר אמרתי?