השבוע, בזמן שכפיר היה בשירותים, שמעתי אותו פתאום צועק "רועיקי, רועיקי, רועיקי" בקולי קולות. ניגשתי לשירותים ושאלתי אותו מה הוא עושה.
הוא: "את לא שומעת שאני קורא לרועיקי?",
אני: "אבל רועיקי לא כאן – הוא בישראל"
הוא: "אז אם אני אצעק חזק הוא ישמע אותי???"
או כמו שנאמר: מי צריך סקייפ כשיש יכולת ווקאלית טובה?
מפתיע, אנחנו כבר 3 שבועות וקצת כאן.
בשבוע הבא ערב ראש השנה – נהיה כאן בדיוק 4 שבועות
זה מרגיש כאילו נסענו רק אתמול.
היום הלכנו ברגל לירקן שנמצא כמה דקות הליכה מכאן, מישהו פרסי או ערבי מאיזו שהיא מדינה (נברר בפעם הבאה). הוא מחזיק סחורה מכל מיני מקומות בעולם והרבה אסייתים מגיעים אליו.
להמשיך לקרוא
אז מה התחדש אצלנו השבוע? האמת, כלום. החיים נכנסו למין מסלול התאקלמות שקט ורגוע.
הילדים מתאפסים יפה על הגנים, כפיר כבר אמר היום ש"עכשיו זה הימים הראשונים שאני אוהב את הגן" וכשאני באה לקחת אותו מהגן הוא לא רוצה ללכת הביתה כי הוא נהנה לשחק עם עימרי, תומר ונועם בארגז החול. יואב כבר אומר את השמות של סמדר וניר (למרות שהוא עדיין בוכה בבוקר כשאני הולכת, אבל כבר לא בוכה בצהריים כשאני באה לקחת אותו).
רק בגלל שכולם לוחצים לשמוע עוד משהו ומתלוננים שכבר 4 ימים לא כתבתי כלום, אז הנה פוסט מהיר וזריז – כי אני כבר מאחרת לקחת את כפיר מהגן….
יש ילדים שאוהבים חומוס, יש ילדים שאוהבים תות, רוב הילדים אוהבים במבה.
כפיר אוהב קממבר. מאוד. ברמה של לאכול לבד עיגול שלם של קממבר ולבקש עוד.
מאיר קרא לנו "חדשים". כשהלכנו הוא אמר "אתם מוזמנים לבוא אלינו. כבר מזמן לא אירחנו חדשים". "חדשים". כמו "אליפים". כאלה שזה מקרוב באו. היה לזה טעם מוזר (אני יודעת שטעם זה בפה – אבל לפעמים הוא גם באוזן, ובמוח ובתחושות של הגוף).
הוא קרא לנו "חדשים" ואנחנו באמת חדשים. חדש לנו כאן. בניגוד לבית שלנו שהיינו בו "ותיקים". לא. בעצם לא ותיקים. אני לא יכולה לחשוב על מילה שהיא בין "חדשים" ל"ותיקים". אבל אם יש מילה כזאת, אז המשמעות של המבחינתי היא משהו שהוא בין "חדש" ל"ותיק" אבל עם רגליים עמוק באדמה. בשורשים של הבית.
שוב יצא לי משהו עצוב. לא תיכננתי. תיכננתי לספר על זיו. ועל מאיר ורותם. ועל עמית. אז אני אספר.
אף פעם לא חיפשתי גן לפני כן. מהרגע שהגענו לכפר מונש היה לי ברור שהילדים שלנו הולכים לגן "שועלי שמשון". שום אופציה אחרת לא היתה קיימת. ואז, כשהחלטנו לסוע – התחלתי לברר על גנים לילדים.
ציפי אישתו של משה, היתה נקודת ההתחלה שלי. הבת שלה, קרן, תלך השנה לגן רונית והיא בערך בגיל של כפיר. ציפי עשתה מחקר גדול על הגנים בסביבה וסיפרה לי בפרוטרוט על גן גיתי (ליואב) וגן ליאת וגן רונית (לכפיר) ועל הגן היהודי.
יום ראשון. תשע בבוקר. הילדים משחקים פה לידי. התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה ופתאום יואב ניגש אלי בשמחה: "אמא, אמא". "מה חמודי?", "אמא אמא" ומצביע בשמחה לעבר המשחקים. ואז הבנתי. אחרי שהוא עשה פיפי בשירותים, שכחתי לשים לו חיתול והוא הוריד את המכנסיים, עשה קקי באמצע הסלון והרים את המכנסיים בחזרה – מחונך היטב….. :-). לפחות יצא לו מוצק…. 🙂
יואב אחד קטן שמקרב אלי את הפדחת כדי לקבל נשיקה
כפיר אחד (פחות קטן) שבא לתת נשיקת לילה טוב לאבא ואמא, אבל "חיבוק רק לאמא"
בעל אחד (גדול כבר) שעושה מסאג' בכפות הרגליים בדיוק במקומות הכואבים בסוף יום של מיונים
יואב ישנוני שמתעורר בבכי באמצע הלילה ונתלה על הצוואר שלי בחיבוק מלפף עוד לפני שהוצאתי אותו מהמיטה
כפיר חמוד שמנסה להתאים את עצמו לנסיעה הקרבה ובאה "אמא אולי ניקח גם את הבית שלנו איתנו"
שקט
