כשרחלה הגיעה, היא הביאה לילדים מתנות – לגו מעבורת חלל לכפיר (חזק מאוד בענייני לגו באופן כללי ואסטרונאוטים באופן ספציפי עכשיו) וליואבי כדורסל וכדורגל אמיתיים בגודל שלו. כפיר הרכיב את המעבורת כמעט לבדו עוד באותו יום והוא משחק איתה כל הזמן, ויואבי מחזק את היכולות המוטוריות שלו בכל מקום (כולל לזרוק את הכדורגל שהוא לקח להראות לילדים האחרים בגן – לחצר של השכנים שלא מחזירים את מה שהילדים זורקים אליהם…..)
פסח הוא תקופה קשה כאן, בעיקר מבחינת אוכל. בישראל, יש בפסח המון תחליפים לדברים שאנחנו רגילים לאכול. כאן, גם בזמנים רגילים, יש פחות מגוון (כשר), ובטח הרבה פחות אופציות כשרות לפסח.
לכן, החלטנו לפנק את עצמנו ואת הילדים, במילקי לקינוח באחת מארוחות הערב (8$ ל-4 יחידות. איפה המחאה החברתית שצריך אותה ??). נעמה ואני מעריצי מילקי מושבעים, כפיר טעם מילקי פעם או פעמיים, ויואב מעולם לא אכל מילקי.
כמו כל עדת מעריצי המילקי, נעמה ואני חלוקים בדעה מה הדרך הנכונה לאכול את המילקי. נעמה (רחמנא ליצלן) אוכלת קודם מהקצפת, אחר כך את השוקולד. אני, כמו כל בן תרבות, מערבב את המילקי וזולל אותו בהנאה.
בעוד נעמה ואני מתענגים על המילקי, כל אחד ותרבותו שלו, נשמע קולו (התרבותי, יש לציין) של כפיר:
"אמא, אפשר לבברב את המילקי ?" (הטעות במקור).
ובעוד נעמה מזועזעת עד עמקי נשמתה, ופניה מוצפות בהבעה של "איפה טעיתי? מה עשיתי לא נכון? איך גדל לי כזה ילד בביתי שלי", מייד נשמע קולו של יואב:
"אמא, אפשר גם לבברב את המילקי ?" (שוב, חיקוי הטעות במקור).
וכל שנותר לי הוא להתרווח בכיסאי, להתענג ביתר שאת על המילקי שלי ולמלמל "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים :-)"
אתמול, באופן ספונטני הלכנו ל- Playdate אצל נועם ומיקה. נועם (מהגן של כפיר) קטן מכפיר בחצי שנה, ומיקה גדולה מיואב ביומיים (אבל קטנה ממנו בראש, ומכשפה יותר משלושת הבנים ביחד – ואני אומרת את זה בתור "מכשפה של כבוד" בעצמי :-)).
בקיצור, אומנם לא ירד אתמול גשם, אבל בחוץ היתה רוח קרירה עד קרה במיוחד ולכן הילדים שיחקו בתוך הבית. לקראת השעה שש בערב, התחילו הרוחות המרוקאיות החמות מנשבות בתוך הבית והילדים עשו סימנים של מתחילים לריב. אפרת (אמא של נועם ומיקה, כבר דיברנו עליה פה) אמרה שחבל נורא שקר בחוץ, ולאחר התייעצות מהירה ובחינה מחודשת של מצב הקור בחוץ, החלטנו שאפשר לֶשַלֶח את הילדים החוצה (עם סווטשרטים כמובן, אנחנו לא עד כדי כך לא אחראיות…).
נדמה לי שכבר הוזכר פה בבלוג שיש בארצות הברית הרבה ימי חופש מהלימודים. בדרך כלל נהוג לצרף את החגים לסופ-השבוע כדי לקבל סוף שבוע ארוך. וכל דבר הוא "סיבה למסיבה" – יום הרצח של מרטין לותר קינג, יום החיילים המשוחררים, יום הזכרון לחללים ועוד ועוד.
גם יום הנשיא (President Day) על שמם של לינקולן ו-וושינגטון נחגג פה בצורה דומה, זה יום שני בחודש פברואר שהשנה יצא לו לצאת ב- 16 לפברואר.
בחלקים גדולים מארצות הברית (או לפחות בחלק שאנחנו גרים בו), השבוע הזה שמתחיל ביום הנשיא נקרא Ski week, ואפשר להבין שגם הוא לא ממש כרוך בלימודים מעמיקים…. רוב בתי הספר בחופש, וכולם אמורים לנסוע לעשות סקי.
אבל, לפי כמות ההורים, הילדים והקיטורים אצלנו במשרד, נראה לי ששוב מי שנהנה מהחופש הם רק המורים (מה גם שהשלג השנה לא משהו, למרות שזה הולך ומשתפר לקראת סיום העונה).
(הערת אגב – מהפיסקה האחרונה אפשר להבין שזאביק כותב ולא נעמה – בכל זאת, העבודה שלו היא במשרד אמיתי ולא באיזה חנות של TARGET….),
ולכן, החלטנו, כפיר ואני לנסוע לסופשבוע. רק שנינו, לסופ-שבוע של בנים (הפעם בלי שי ועומר לצערנו). ללמוד לעשות סקי. וגם קצת לכייף בשלג. לטובת העניין נבחר אתר שנקרא Donner Ski Ranch. מדובר על אתר מאוד קטן (יחסית לאתרים אחרים באיזור), אבל מצויין למתחילים וזול יחסית.
תיכף נגמר כבר חג פורים בישראל – ואנחנו רק מתחילים לחגוג באמת מחר בבוקר.
אז יש פה פוסט מאוד קצרצר עם תמונות של כפיר ויואב מחופשים לכבוד מסיבת פורים של הגן של יואב (ביחד עם גן נוסף – גן ליאת).
כשהגענו לארצות הברית, יואב היה תינוק. אומנם הוא היה בן שנה ו-7 חודשים וידע ללכת והתחיל לדבר, אבל מבחינתנו הוא היה תינוק. כשהזמינו לנו את הדיור הזמני התלבטנו אם לבקש מיטת תינוק או מיטה רגילה (לא שזה שינה משהו, בסוף קיבלנו מיטה זוגית לשניהם ביחד…)
אני מתה על הילדים שלי. מעולפת עליהם. אפילו כשארי כועסת או חסרת סבלנות או עייפה מכל היום ורק רוצה שהם יעזבו אותי, הם יכולים להמיס אותי ב"בוקי אחד ענק מארץ החיבוקיסטים הענקיסטים" או פשוט בחיוך הורס עם עיניים כחולות….
באוטו הנפלא שלי יש רדיודיסק עם מחליף דיסקים (יעני CHANGER), שזה אומר שאני יכולה לשים 6 דיסקים ולשחק ביניהם. אחרי שהחזרנו את אחד הרכבים השכורים, שמנו את הדיסק של ה- "כבש ה-16" ואת הדיסק של "עוץ לי גוץ לי" איפשהו ורק עכשיו מצאנו אותם. אז בכל נסיעה יש מלחמה בין כפיר ליואב על מה שומעים.
כפיר רוצה לשמוע כוורת ואם להיות מדוייקים אז הוא רוצה לשמוע את "שיר המלחים" ואת "השיר שמביאים חברים" (תקשיבו למילים של "מדינה קטנה").
יואב מצד שני רוצה לשמוע "גוּצִי" – שזה ביואבית "עוץ לי גוץ לי" ובמיוחד את שיר הפתיחה ואת "צוּס" (השיר שבו המשרת יוצא על גב הסוס לחפש את השמות של כל האוכלוסיה).
בזמן האחרון אנחנו בתקופת "התורה" בחייו של כפיר. בגן שרים בימי שישי את "שלום עליכם מלאכי השלום", מה שגרם לנו לשיר במשך זמן מה את השיר הזה, ולתאר אותו ולהסביר מיהם המלאכים, למה יש לשיר 4 בתים (מזל שיש לי ניסיון עוד מרועיקי ונונו ב"סיפורים מהלב" – אחרת, לך תסביר למה בכל בית יש פניה אחרת למלאכים….)
בכלל לא תיכננתי לכתוב את הפוסט הזה היום. אבל – דברים קורים.
תיכננתי לכתוב ביום אחר על הבלוג הנפלא של נעמה הראשונה ועל העובדה שהיא ויובל עושים HOME SCHOOLING לבנות שלהן, שלפי הבלוג הן פשוט נפלאות ומוכשרות ומדהימות וכו'. וזה באמת לא היה אמור לקרות היום (בכל זאת הצבתי לעצמי מטרה לשאוב את כל הבית היום ולארגן כמה דברים לפני שאני מביאה את כפיר).
בפוסט אחר, תיכננתי לספר כמה נפלא זה שהאחיינים שלי, רועיקי ונונו, הילדים של אורנה, לומדים בבית ספר אנטרופוסופי וכמה עולם הדימיון שלהם מפותח וכמה כישרון חבוי בהם.
תיכננתי לספר כמה אני חושבת שזה חשוב שילדים מוצאים את הדבר, הדבר האחד הזה שעושה אותם מאושרים ושמחים להיות חלק ממנו ושהוא ממלא את כל ההוייה שלהם, אפילו שהוא לא קשור לבית הספר וללימודים, אלא רק לצורך ההנאה האישית והחוויה וההצלחה האישית (ולראיה הכדורסל של נדב והריקוד של אופיר)