פוסט מ 2015….

***************************************************************************************************

אני יושבת בחדר במוקד הרפואי. הפעם עם כפיר. אני לא יכולה לזכור כמה פעמים כבר הייתי כאן. אבל הרבה. ילדים עם חום, ילדים עם פריחה, ילדה שהתייבשה , ילד שנפל אחורה ופתח את הראש (פתח קטן), תינוק שנפל מהידיים שלי על הבטון, "סתם" חום  גבוה במשך כמה ימים (גם כאן קוראים לזה וירוס…), בטח יש עוד כמה התחלואים ששכחתי. יש תקופות שאנחנו לא רואים רופאים במשך חודשים ויש תקופות שאני מפחדת שמהמוקד יתקשרו לשירותי הרווחה כי אנחנו נמצאים כאן פעמיים בשבוע, כל פעם עם ילד אחר….

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כשהייתי במוקד בשבוע שעבר. כפיר התעורר ביום רביעי כשכל הפנים שלו אדומות מפריחה. וחלקים מסוימים בידיים וברגליים פרחו גם. ילד כלנית 🙂 .
האמת שהיתה לו פריחה קלה בפנים ביום שלישי, אבל היא עברה תוך שעתיים, אז חשבתי שהוא נגע אולי באיזה צמח או משהו שהוא אלרגי אליו. אבל כשהוא קם בבכי וכולו פורח ביום רביעי, הבנתי שמשהו כאן לא בסדר. מיד חשבתי על חצבת. אם אתם לא יודעים, אז החצבת היא מחלה ששכיחותה בעולם המודרני פחותה מאוד. כולנו קיבלנו חיסונים כנגדה (זוכרים זריקה בכתף, בבקו"ם? חצבת….), הילדים שלנו מקבלים שני חיסונים נגד חצבת לפני גיל שש. אז זה קצת מוזר לחשוב על חצבת. אבל, לקראת סוף דצמבר, התגלו משהו כמו 50 מקרי חצבת ברחבי קליפורניה. מסתבר שהמכנה המשותף לכולם היה ביקור בדיסנילנד בחופשת חג המולד. מאז, יש פה מגיפת חצבת. כולם בלחץ מזה. התגלו כמה מקרים אפילו במחוז שלנו. ממה ששמעתי ברדיו, גם אם אתה מחוסן בשני חיסונים עדיין יש איזו עשירית אחוז שתידבק. ואם אתה לא מחוסן, אז כמובן הסיכוי שלך לחלות הרבה יותר גבוה, ואז אתה כמובן מסכן את שאר האוכלוסייה הרבה יותר (למה שלא תהיה מחוסן, נניח, כי ההורים שלך נגד חיסונים, אבל בעצם סומכים על זה ששאר האוכלוסייה מתחסנת ולכן הסיכוי שלך לחלות במחלה קטן, פשוט כי היא לא נפוצה יותר באוכלוסיה).

בקיצור, (אחרי ההרצאה על התפשטות מחלות אפידמיולוגיות  שנתתי כאן), מיד חשבתי על חזרת. ואז אמרתי לעצמי, אם לא חזרת, אז זה כנראה poison oak.  במהלך סופהשבוע כפיר היה בשני ימי טיול בטבע. סביר להניח שלפחות באחד מהם הוא נחשף לצמח הרעיל הזה. התרגום לעברית הוא "אלון רעלני" אבל לא נראה לי שיש כזה בישראל. זה צמח שהעלים שלו דמויי אלון, והוא יכול להופיע בצורת שיח, שרך, דמוי גפן ועוד. צמח חמקמק.  אם נוגעים בו הוא עלול לגרום לפריחה ועוד כל מיני תחלואים (תקראו בויקיפדיה).

כשהרופא נכנס לחדר, הוא העיף בו מבט אחד ואמר "ממה את מודאגת" (אפילו בלי סימני שאלה)
אני לא. `קה שרה, שרה, ואט וויל בי, וויל בי`
"כי אם את מודאגת שזה חזרת, אז זה לא"
סבבה. אמרתי שאני לך שלא מודאגת.
"הייתם ביער בימים האחרונים?"
כן. סיפרתי למעלה, לא קראת ?
" אז זה poison oak, יש לזה את כל הסימנים"
באמת? ואת כל זה איבחנת מזה שהסתכלת עליו ממרחק מטר?
"תני לו סירופ נגד אלרגיה, ומשחה לפריחה, אחרת יישארו לו צלקות,. תוך שבוע הכל יעבור "
זהו? בשביל זה בזבזתי את הביקור הקבוע אצלכם???

חמישה ימים אחרי, הפריחה בפנים ירדה משמעותית,  אבל פתאום כך הגב שלו במצב לא משהו. אז שוב באנו. ושוב יושבים בתור. ככה זה, ילדים זה שמחה…

**********************************************************************************************

פברואר 2020, 5 שנים עברו מאז שכתבתי את הפוסט הזה. שום דבר לא השתנה. חודשים עוברים בלי ביקור אחד אצל הרופא ואז בתוך שבוע 3 ילדים ומבוגר אחד נהיים חולים במחלות שונות והאוטו כבר נוסע אוטומטית למרכז הרפואי הקרוב למקום מגורינו….

לפני שש ומשהו שנים, נחתנו בארצות הברית, ביום שישי בבוקר. ביום שני, יואב הלך לראשונה לגן סמדר – לא נרשמו תקלות או התנגדויות.

ביום שלישי, כפיר הלך לראשונה לגן רונית. זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי את רונית בעצמה. הייתי מוצפת רגשית בחוסר הרצון שלי להיות בארצות הברית, וכפיר היה נרגש ומפוחד בעת ובעונה אחת ועשה לי סצינת בכי רצינית במיוחד (וככה זה נמשך כל יום עד אפריל…). רונית, במפגש הזה, לא הרשימה אותי במיוחד והיתה מאוד "לא ידידותית למשתמש" – שבמקרה הזה היתה אני… היא שלחה אותי מהגן ואמרה שהן יתמודדו עם כפיר ושאני אחזור עוד שעה וחצי. חזרתי. היה לי ילד עצוב ותחושה כבדה בלב.

חצי שנה נמשכה התחושה הזאת, היו לי ולרונית התנגשויות על כל מיני דברים קטנים שנראו לי בזמנו ענקיים. ככה זה, כשאת בתוך הבלאגן והכל מסביב רוגש ורועש כל עכבר – נראה פיל….

אחרי חצי שנה, כשהתבררה מצבת הילדים שממשיכים בגן בשנה הבאה, הוסרה העננה שהעיבה על מערכת היחסים שלי עם הגן ועם רונית וכפיר פרח בגן מאותו רגע והלאה והיה הילד הכי מאוד שאפשר. השנה השנייה של גן רונית, היתה שנה מהממת לכפיר, ואני – שמאוד רגישה לילד שלי הגדול, הפכתי להיות השגרירה של גן רונית אצל הורים שמחפשים גנים חדשים.

כשיואב עבר מסמדר לרונית, כבר הייתי מכורה לרונית. ורונית – היתה הרבה דברים בשביל הילדים שלנו. בשנה ההיא ברק נולד, ורונית לקחה את הילדים שלנו לסרט או לגלידה ועשתה איתם דברים ש"רק סבתות עושה, ואני כבר מוכנה להיות סבתא…"

בשנה השניה של יואב, הגן עבר טלטלה. קאתי, הסייעת של רונית, עזבה ובמקומה באה ריסה – יפנית, נשואה לבת-ימי, גרה בסיליקון ואלי ומדברת את יפנית-עברית ואנגלית (אבל הילדים חושבים שהיא מדברת רק באנגלית..). השינוי בשנה ההיא היה מדהים. אני חושבת שזאת גם השנה שרונית חזרה ללימודים ועולמות חדשים נפתחו לפני הילדים. במשך שבועות, יואב היה חוזר הביתה ומספר על מדינה כזאת או אחרת שהם למדו עליה היום, היצירות שעשו בגן הפכו משבלונות של יצירת ניירת מבוססת לימוד אותיות ליצירה של סושי מנייר קרפ וכדור הארץ מעיסת נייר. חדר נוסף נפתח בגן עבור הילדים, שם יש ספה שאפשר לנוח עליה או להתחבק עם רונית ולשמוע סיפור או לעשות פאזלים של 100, 200, 400 חלקים.

בשנים ש-אלה היתה בגן, למדתי מה עושים באמת בגן. אם בשנים הקודמות, הייתי מקבלת תשובות עמומות לגבי מהלך היום בגן, אז בשנתיים האלה, קיבלתי דיווחים שוטפים בזמן כמעט-אמת מזאת שאינה סותמת את הפה לשניה…. השנים האלה היו מאוד אמוציונליות אצלנו,כי בנות, בהיותן נחשיות מטבען, נוהגות אחרת מבנים, ומערכות היחסים ביניהן מטלטלות אותי בעוצמה בלתי נסבלת כמעט. אבל רונית, כמו סלע, לא נתנה לשום דבר מזה לטלטל אותה והמשיכה למצוא את הדרכים לנהל את הגן ואת הילדים בלי לשקוע לתוך המריבות של הילדות.

מרגע שברק נהרה, ידענו שהוא יגיע לרונית. גם הוא ידע ועשה לה חנדלכים שנים, עד בתחילת השנה הזאת, הוא הגיע לגן עם הבנדיטים הקטנים (בניגוד לבנדיטים הבינוניים והבנדיטים הגדולים מהחבורה שנהייתה לנו מגן רונית). השנה התחילה עם 6 ילדים וכרגע יש בגן 8 ילדים. לא אידיאלי לרונית, אבל ממש אידיאלי לילדים שלנו. כמה שזה עובד נהדר כשיש 12 ילדים על 2 גננות, זה עובד עוד יותר נדבר 8 ילדים על 2 גננות….

לפני שבועיים שאלתי את רונית מה קורה בשנה הבאה. לפני שבוע, לילך שאלה. ביום ראשון, בהודעה השבועית, רונית כתבה: "As for now enrollment for next year is taking place"נשמתי לרווחה. זאת תהיה השנה השמינית והאחרונה שלנו בגן רונית, ואני מצפה בכיליון עיניים לעשות את הכל "בפעם האחרונה".

אז זהו שלא. בשלישי בבוקר, בדרך להתנדבות שלי בבית ספר, קיבלנו הודעה מרונית שהתחילה ב"בהתרגשות ועצב מהול בשמחה אני מיידעת אתכם שהגן לא ייפתח בשנה הבאה…". הייתי בדרך החוצה מהבית ולקח לי כמה דקות להבין מה כתוב.

נכנסתי לבית ספר ועמדתי בכניסה ולא ידעתי מה לעשות. נשמתי עמוק וניסיתי להשתלט על השחור הזה שכיסה לי את הלב פתאום. לא הצלחתי. הרגשתי שנשמטת לי האדמה מתחת לרגליים. 7 שנים אנחנו בגן רונית, והשנה הבאה היתה אמורה להיות האחרונה. זאת שתוביל אותנו החוצה מכאן.  לא ככה.

לאט לאט אני מצליחה להתאפס חזרה. לילך ויעל לוקחות אותי לביקורים בגנים אחרים ואני לא יכולה שלא להשוות ולהגיד שזה קרוב, וליד וכמעט אבל זה לא גן רונית. והגננת, אולי טובה ומומלצת, אבל לא רונית….

האימהות בגן כתבו הודעות תודה משתפכות ומשתפות ואני רק רוצה לבוא לרונית ולהגיד לה, שתחכה עוד שנה. היא העוגן שלי. המקום שאני יודעת שטוב לילדים שלי, שבטוח להם ושהם גדלים להיות ילדים, בלי דאגות ומחוייבויות. פשוט ילדים

ואני יודעת שהיא לא תישאר. היא הולכת לעשות משהו מדהים ונפלא, ומגיע לה, באמת. מגיע לה לעשות מה שהיא רוצה ואני שמחה בשבילה הכי בעולם, כי למרות שהיא חושבת שהיא כבר זקנה, יש לה המון כוחות לעשות דברים נהדרים בשביל ילדים, וזה אומר שאת לא זקנה והכל בראש שלך והגיע הזמן שלך לעשות מעשה.. .

אבל בשבילי ובשביל זאביק והילדים שלנו, זה עצוב נורא… קצת כמו שמישהו עובר לצד השני של האוקיינוס, אפילו שהיא תהיה רק במרחק של 40 דקות נסיעה…

האמת, מהרגע הראשון ידעתי.

אבל זאת כבר מסורת, לא לדעת. לנחש מה יהיה בסוף.

אז חיכיתי. וניחשתי. הרבה ניחשו. הרוב ממשאלת ליבם. חלק מאיך שנראיתי. חלק מאיך שנשמעתי. הניחושים היו לכאן ולכאן. בצורה די שווה. זאביק אמר: "מה יש לנחש? מה שיוצא אני מרוצה". צודק. ועדיין ניחשתי…

הרבה זמן חיכינו. 39 שבועות ועוד 3 ימים. אבל, אני מודה, הרבה פחות זמן ממה שחשבתי. ציפיתי לחכות עוד שבועיים בערך. אז זהו, שלא. זה הפתיע אותי…

בסוף, הסטטיסטיקה הוכחה כנכונה. התחושות שלי צדקו. יש תחושה מסויימת ומבנה מסויים שמתאים לזה.

ככה זה – חורף זאת עונה של בנים…

להמשיך לקרוא ←

וירוס בטן של שלשולים והקאות תקף את בני הבית ביומיים האחרונים (הוא בא מיד אחרי 10 ימי דלקת באוזניים של אלה וחום גבוה חד פעמי ובלתי מוסבר של יואבי).

ככה נראה השטיח מול השירותים לפני שהלכתי לערב הבנות היום, על כל צרה שלא תבוא….

בינתיים – שקט פה וללא תופעות חריגות :-), שיימשך ככה כל הלילה….

לילה טוב