10 שנים (אולי קצת יותר), היא היתה מחוץ לחיים שלנו.
זה לא שלא אהבנו אותה, או שלא הסתדרנו ביחד. להיפך. הסתדרנו יותר מדי טוב ביחד. רצינו כל הזמן להיות איתה, בבוקר, בערב, בלילה.
זה הפך להיות קשר מאוד תובעני, זה גזל מאיתנו זמן, שעות שינה, שעות של שנינו ביחד לבד, שעות של כל אחד מאיתנו לבד.
בשנה שעברה, אחרי חג חנוכה, כתבתי פוסט שאמור לשמש לי תזכורת למה לא להכין 1500 סופגניות בחנוכה.
כשהחלו להישמע פעמוני הלאווין, וריח השמן התחיל לרחף באוויר, אמרתי לעצמי ולזאביק "אולי בכל זאת???"
למזלי, מישהו בשמיים חשב על חוסר היכולת שלי לעמוד בהחלטות של עצמי "והמית" לי את המיקסר מבעוד מועד. אם נצרף לזה את העובדה שזאביק הצליח ברוב תושיה (יחי הפייסבוק) לארגן לנו מיקסר חלופי שיגיע ככל הנראה רק בסיום חג האורות – נראה לי שאני במקום בטוח מבחינת כמות שעות השינה בחג הקרוב….
באשכול התגובות לאחד הפוסטים הקודמים התכתבתי עם נעמה הראשונה, והיא אמרה לי שהיא הכינה מילקי. כשקראתי את התגובה שלה בדיוק הגיעה הודעה מחברה שהיא מזמינה אותנו לארוחת בוקר לכבוד היומולדת שלה וכל אחת מוזמנת להכין משהו. זה לא כל כך קשה להבין שמיד התחברו לי שני הדברים ביחד….. (לא, רחלה – אי אפשר היה להביא בייגלה…)
כמה זמן לא כתבתי…. כמה הרבה עשינו… כמה טיסות עברנו… באיזה חלקי עולם נידחים היינו… איך חזרנו…..
עברו חודשיים לדעתי מאז הפוסט האחרון שנכתב בשרעפי הג'ט לג. השבועיים הראשונים אחרי שנחתנו בישראל היו הלומי שינה. בהתחלה כל הילדים היו בג'ט לג, אחר כך רק חלק, ובסוף – רק אני שיחקתי בטלפון, בין שלוש לחמש לפנות בוקר…
נחתנו בשישי אחר הצהריים בארץ הקודש, אחרי טיסה ככה-ככה מסן פרנסיסקו לניו-יורק, מעבר קטסטרופה בניו יורק (מסקנות: 1. לא לטוס עם AMERICAN AIRLINES, 2. לא לטוס דרך JFK), וטיסה נוחה יחסית לישראל (אך חסרת שינה עבורי).
מאז, החיים שלי הפוכים, ערה בלילות, ישנה בימים…. אלה מתעוררת בסביבות חצות, ערה ארבע שעות ונרדמת, הבנים מתעוררים מתישהו בין הזמן שהיא מתעוררת לזמן שהיא נרדמת וערים עד הבוקר…..
למזלי, אורנה, רועיקי, נועם, ענבר ורחלה כאן למלא את שעות היום ואני יכולה לנסות להשלים שעות באמצע….
אלה מוכנה ללכת לשחות, אז מה אם השעה שלוש וחצי בבוקר???
בינתיים אני במצב סריחות, נרדמת בכל מקום בכל מצב, אז תצטרכו לחכות עוד כמה ימים כדי שאני אהיה תקשורתית יותר ואענה לכל שיחות הטלפון / סמסים / מיילים שלכם.. אל דאגה – אנחנו כאן לחודשיים 🙂
רועיקי תפס אותי בתנוחת אפיצות על הרצפה שמתאימה לגולנצ'יקים צעירים ולא לאימהות מבוגרות....
אני לא מתרגשת מימי הולדת – של עצמי.
בדרך כלל, איכשהו הם עוברים ככה די לידי.
וגם השנה, זה יכול היה לעבור ככה – אבל בכל זאת, מספר עגול כזה…
אז רציתי לארח הערב פוקר, כדי לחגוג את יום ההולדת – אבל הילה אמרה שברק איננו,אז היא חייבת.
אז אמרתי שאני אזמין מחר לבראנצ' – אבל הילה אמרה שהיא עסוקה.
אז אמרתי שאני אביא עוגה לפוקר – אבל הילה אמרה שדנה מביאה.
וכל השבוע הסתובבתי ואמרתי שהיא ממש מבאסת ולא מבינה עניין.
והתלוננתי לשרון ואמרתי לעצמי שלפחות ארוחת הערב שהלכנו אתמול ביחד, היתה מאורע מאוד משמח לכבוד היומולדת (היה ט-ע-י-ם!!!!!!!!!!!!!!!!!!)
בסוף התברר שהילה אירגנה לי מסיבת הפתעה בפוקר – וכל החברות שלי (כמעט) היו אצלה בבית (גם אלה שלא משחקות פוקר), וחיכו לי (כי הגעתי באיחור לא אופנתי בגלל מסיבת הסיום של כפיר), והיו פרחים ובלונים, ועוגה, ונרות וברכה מקסימה שהילה כתבה (ומתנה….) ושתינו יין, קישקשנו ודיברנו (ושיחקנו פוקר…) – עד שתיים לפנות בוקר. והיה לי כיף…. איזה כיף לי שיש לי חברה כזאת וחברות כאלה…
ואז באתי הביתה – ובסלון (המסודר) חיכתה לי ערימת בלונים מבעלי האוהב (ומשתף הפעולה עם הבנות) – וואו, יש לי יומולדת אמיתית!!! איזה כיף לי!!!
קמתי בבוקר עם געגועים. ככה זה יום שישי בבוקר… הלכתי עם אלה לפליפה (הירקן) ופתאום היתה שם ערימה גדולה של במיה. לי היא נראתה מאוד טריה וצעירה (אבל בינינו מה אני מבינה בבמיה) מיד תקפו אותי געגועים לג'וליה ששון…
מכירים את הסרט "תעביר את זה הלאה?" . אני מודה שלא ראיתי את הסרט. אבל הסבירו לי את המוטו המרכזי. אם אתה עושה משהו טוב למישהו, הוא יעביר את זה הלאה. אם מספיק אנשים יעבירו את זה הלאה יהיה לכולנו עולם יותר טוב.
פוסט מתקופת הבחירות במרץ 2013, אני חושבת שהייתי אופטימית במיוחד….
נו, הרי לא יכולתי שלא להגיב….
ממרחק הכל נראה, איך לומר – "יותר". יותר צועק, יותר מלחיץ, יותר אנשים, יותר בלאגן, יותר "שכונה", יותר שחיתות, יותר דילים, יותר קשה, יותר עבודה, יותר רעש, יותר חם, יותר מסוכן (בטחונית ובטיחותית), יותר גניבות, יותר בלאגן בכביש – פשוט "יותר" מאשר כאן.
ממרחק הכל נראה גם "פחות" – פחות נעים, פחות אדיב, פחות זמן איכות, פחות איכות חיים, פחות שעות "שטיח" עם אבא ואמא.
מקרוב הכל נראה יותר "קל" – קל בכביש, קל בסופר, קל בקניות, קל באינטרנט, קל במשרדי הממשלה, קל בבתי הספר, קל במרפאה, קל בטיולים, קל בחופשות, קל במשפחה – פשוט יותר "קל" מאשר שם.
אז למה בכל זאת הלב רוצה הביתה?
אנחנו חיים ב"בועה" – "בועת עמק הסיליקון". אני לא מתייחסת לנושא הכלכלי, אלא יותר למישור הדמוגרפי. אם תסתכלו ימינה ושמאלה כאן, לא תראו אמריקאיים (כאלה כמו שרואים בסרטים: לבנים, שחורים, אינדיאנים). תראו בליל של אסיאתים (הודים, סינים, קוריאנים, יפנים), תראו אירופאים (רוסים, רומנים, אוסטרים, הולנדים, בלגים, שבדים) ותראו ישראלים (לא הרבה, ממש מעט…רק אחד מכל שני אנשים…). את האמריקאים האמיתיים פוגשים פה בסופרים, בספרייה, בחנויות הבגדים. הם עובדים בתור נותני השירותים לכל האנשים שנמצאים פה – רובם ככולם מהגרים. הסיכוי למצוא אמריקאי אמיתי שעובד בחברת היי-טק, הוא מאוד נמוך, והסיכוי למצוא מישהו שנולד וגדל בקליפורניה שואף לאפס….
הבועה הזאת יכלה למעשה להיות בכל מקום בעולם. רובנו לא ממש שייכים לכאן. אין לנו אזרחות, אין לנו מעמד, באנו לכאן כדי לעבוד ובזה אנחנו מתעסקים. אנחנו לא ממש מעורים בחיים האמריקאים. רוב הישראלים כאן למשל יודעים יותר על מה שקורה בחיים הישראלים מאשר מה קורה בארה"ב (במקרה שלי למשל – רמת האנגלית שלי התדרדרה פלאים בשנתיים הראשונות שלנו כן…. לא הצלחתי להגיד משפט אחד בלי לטעות – ופעם יכולתי לנהל יום שלם של דיונים עם לקוחות באנגלית שוטפת ללא עזרה :-()
הרבה ישראלים רוצים להישאר כאן. וגם רוצים לחזור. וגם להישאר. וגם לחזור. כולם מתגעגעים למשפחות ולחברים. כולם מתגעגעים לארץ ישראל, לנופים, לחופים, לבתי הקפה, למסעדות (טוב – לא לחום בארץ ישראל…). אבל אני מכירה מעטים שממש רוצים לחזור למדינת ישראל.
הייתי מסבירה למה, אבל אני חושבת שגם אם אתה חי בישראל וגם אם אתה חי בחוץ – כולנו מכירים ויודעים כמה "סחלה" יש במדינת ישראל וכמה זה לא מעודד את האזרחים לדעת ששום דבר לא ישתנה.
ואז באו הבחירות האלה. ופתאום – יש שינוי. לפחות מכאן נראה שיש עתיד. שהמחאה החברתית שהיתה במלוא עוזה כשעזבנו את ישראל ונראה (לפחות מבחוץ) שהיא שקעה ודעכה ללא תוצאות, בעצם עשתה משהו. אנשים רוצים שיהיה שינוי. ומוכנים לעשות מאמץ בשביל זה. עם כל הכבוד לתוצאות של הבחירות – הדבר שהכי הרשים אותי היה אחוז ההצבעה באוכלוסיה החילונית. אני זוכרת שבבחירות הקודמות ואלה שלפניהן היתה תחושה של "אין מה להצביע, במילא הכל קבוע מראש" ועכשיו זה נראה ש"יש עתיד"….
אני רוצה לקוות שבאמת יש עתיד. שדברים ישתנו. שאפשר יהיה לחיות יותר טוב. אולי אם יתחילו בדברים הגדולים והחשובים (שיוויון הנטל, שיוויון מעמעד הביניים וכו' וכו' וכו') ייגעו בסוף גם לדברים הקטנים: חינוך, איכפתיות, הקשבה ועוד המון דברים שחשובים לי יותר מנושא הביטחון והגרעין האיראני, דברים שבין אדם לאדם, בחיים היומיומיים שלנו, שהופכים את החיים כאן ליותר נעימים מאשר שם….
אני מאמינה גדולה ב"תעביר את זה הלאה" ובזה שאם עושים משהו קטן, הוא מתגלגל הלאה והופך לכדור שלג גדול.
רשימת קניות:
45 קילו קמח (!!!)
8 קילו סוכר
5 קילו חמאה
32 קילו שמן (גילינו שכשקונים במיכלים גדולים זה הולך במשקל)
240 ביצים (מופרדות, כן? הייתי צריכה רק את הצהובים, עכשיו יש לי לבנים לשנתיים וזה אחרי שזרקתי המון)
1/2 קילו שמרים יבשים
1/2 ליטר תמצית וניל
15 תפוזים מגוררים
12 קילו ריבת תות (אמיתית, עם חתיכות פרי. בעצמי קניתי ואז טחנתי)
2 קילו אבקת סוכר
30 תבניות גדולות
6 גלילי נייר סופג
גליל נייר אפיה
המון שקיות זבל (להתפחה)
100 קופסאות לאריזה (ועוד בערך 15 תבניות גדולות כי נגמרו הקופסאות)