את חבורת הג'יפאים הכרתי בהמשכו של הדייט השלישי שלי עם זאביק. בשבת בבוקר, זאביק קבע עם החברים לצאת לטיול איפשהו מאחורי יוקנעם, ואיכשהו יצא שהסכמתי לבוא איתו.

היו שם איזה 10-12 ג'יפים, עם אנשים שלא הייתי פוגשת בחיים, אלמלא זאביק. רוב המשתתפים היו גברים, וכולם כולם היו נלהבים לקפוץ עם הגיפ לתוך בריכת בוץ ואז לחכות שמישהו ימצא דרך לחבר את הרצועות ולמשוך אותם… אירוע מוזר לכל הדעות, שהפך להיות מוטיב חוזר בחיים שלנו.

הם היו יושבים בפיצה פצה באבן גבירול בתל אביב, ומשפריצים קטשופ אחד על השני. הם היו משחקים tekem אצל צחי בבית. הם היו הכי שמחים בעולם בשניה שהתחיל לרדת גשם, ועוזבים את העבודה לקפוץ עם הג'יפים בבוץ.

השיחות היו באופן קבוע על דנה 45, דנה 60, גירים, דריישאפטים, שיפורים לג'יפים. באופן קבוע הג'יפ של מישהו היה מצריך שיפוץ והם היו מתאספים בשעות אחר הצהריים עד אמצע הלילה לפרק מנוע ולהרכיב מחדש…

קצת מצחיק להגיד, אבל היו גם טיולים. הרבה. יוצאים בחמישי בלילה, אחרי העבודה ומטיילים כל הסופש. עולים את מעלה קטורה או יורדים אותו. נוסעים שעות באיזורים מדבריים ולא פוגשים אף אחד, חוץ מהחבורה של הג'יפים שיצאנו איתה. מדורה בלילה, עם מרשמלו-סלואו-קוק וארוחות שהפכו מהפך מהמבורגרים קפואים ברמה הכי נמוכה עם פיתות וחומוס, לארוחות גורמה בפוייקה, וארוחות בוקר כיפיות, עם שקט של מדבר מסביב.

בתקופה שהתחלתי לצאת עם זאביק, גם החברים האחרים התחילו לצאת עם בנות זוג. לאט לאט החבורה התרחבה, השתנתה, נכנסה למצב זוגיות. ארוחות ערב במסעדות, פיקניק על האש מסורתי ביום העצמאות, חתונות, לידות, בריתות… חיים של משפחות.

הם היו החיים שלנו. החיים הטובים שלנו. החיים שבשבילם חצינו את כל גוש דן כדי להגיע לבית של שי ומאיה רק כי רצינו להיות איתם. החיים שבהם אפשר להתקשר באמצע הלילה לצחי ולצאת לשתות. החיים בהם אריק שולט ברמזורים. וארז מספר סיפורי אלף לילה ולילה על הצבא. החיים שבהם עמי הוא קול השפיות בזמן שאורי גת ושי מדברים שטויות עד אמצע הלילה. החיים שבהם אסף וליאת פתחו פיצריה, ואנחנו באנו לתמוך ולאכול. החיים החיים שבהם שרון הוא החבר שתמיד אפשר לסמוך עליו, לא משנה מה קורה מסביב. החיים שבהם.אורי פז תמיד צוחק וטוב לב. החיים שבהם כולנו יורדים לסורוקה ואז מבלים חודשים בערבים בשיקום בתל השומר עם אורי טל. החיים שבהם זאביק פורח עם אנשים שהם בדיוק בדיוק כמוהו.

השנים הראשונות בארצות הברית היו לי קשות. מאוד. הרגשתי לבד וכל הזמן רק רציתי לחזור לישראל. המרחק מהמשפחה היה מאוד קשה, אבל המרחק מחבורת הג'יפאים היה קשה מאוד. למרות שהיו לנו הרבה חברים מסביבנו, לא מצאנו חברים שיכולנו להרגיש אליהם מה שהרגשנו לחבורת הג'יפאים. והרבה הרבה שנים, לא מצאנו חברים שהתחברנו אליהם כזוג, כמו שהתחברנו לשי ומאיה.

הדרך מתקצרת, תיכף אנחנו מגיעים לפיקניק שמאיה אירגנה, ונפגוש את החברים. מוזר – אני מתרגשת כמו בחורה שהולכת לפגוש את אהוב נעוריה אחרי שנים שהם לא נפגשו. אני יודעת שאי אפשר למחוק את 11 השנים האחרונות, וכמעט על גבול החרדה מה יהיה במפגש.

איך חוזרים אחורה ? לא בטוחה שאפשר… אבל אפשר אולי להתחיל משהו חדש, אחר?

יש, יש מצב שיום אחד נסתכל על זה ונכנס לעצמנו "מה עשינו?", אבל כרגע, בנקודת הזמן הנוכחית – זה הדבר הכי נכון עבורנו.

התגעגענו במשך 11 שנים (טוב, נו, אני הראיתי את זה יותר מכולם), אז באנו. קצת יותר מאוחר ממה שציפיתי, אבל באנו. וכמה טוב להיות בבית 😃

כשהסתכלנו קדימה על לוח השנה, והבנו שבין סיום החופשה עם עופר ושרון למפגש עם נדב יש 5 ימים, הבנו שצריך לעשות עוד משהו בדרך. יש הרבה מה לעשות והרבה קילומטרים לנסוע בין ילוסטון ללוס אנג'לס ואפשר לעשות את זה בכל מיני כיוונים.

הפעם, הקשבנו למה שאנחנו צריכים ולא רק מה שאנחנו רוצים (ה"אנחנו" הראשון מתייחס לילדים והשני למבוגרים…). כמות התלונות של ברק ואלה על ההליכות, הנופים, המחסור בשעות אלקטרוניקס (באמת לא חסר…) אבל בעיקר חוסר שביעות הרצון הכללית שהם מפגינים – הבהירו מעל לכל ספק שאנחנו צריכים חופשה. כזאת אמיתית, עם מלון, ובריכה.

אין, אין, אין על האחיינים שלי. אני מתה עליהם, על כל השמונה…. והכי הכי אני אוהבת שהם באים לבקר אותנו ואנחנו נוסעים לטייל או לנפוש ביחד, כי אז יש לנו אותם 24/7, ואין שום דבר שמסיח את דעתם או את דעתנו וזה הכי כיף בעולם.

אז כשנדב אמר שהוא ישמח להיפגש איתנו בדרך שלו ממקסיקו לטיול בארצות הברית, זאביק בדק את האפשרויות, הזמין בית, הזמין כרטיסי טיסה מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו ומשם לישראל וכל מה שנשאר לכולנו לעשות זה לחכות בסבלנות למפגש המרגש עם נדב, הידוע בכינויו "נודלס".

לפני 11 שנים (פחות 11 ימים, אבל מי סופר) עלינו בנתב"ג לטיסה לניו-יורק בדרך לסן פרנסיסקו. שני הורים, שני ילדים בני כמעט ארבע ושנה וחצי.

(רביעי, 3 לאוגוסט, 2022, ווסט ילוסטון, 5 דקות נסיעה מהפארק)

חלק מהעניין, כשמטיילים עם חברים, וגם כשמטיילים הרבה זמן – זה לדעת מתי לעשות הפסקת מנוחה. כזה היה היום הזה. אחרי יום האתמול, שהתחיל ביציאה מהבית ב 9:30 בבוקר והסתיים בהגעה לבית אחר בשעה 10:30 בלילה, הוחלט ברוב קולות לנוח, במקום לטייל בילוסטון.

אתמול דיברתי עם נדב, האחיין שלי. סוף סוף זאביק ואני מצאנו כמה דקות לדבר עם נדב (מאז מרץ…) והבנו שנוכל להיפגש איתו בלוס אנג'לס ורציתי לראות אם זה באמת יסתדר לו.

קישקשנו לגבי המשך הטיול שלו בארצות הברית (נראה לי שהוא מתכנן לעשות לולאות על המפה של ארצות הברית) והמלצתי לדבר עם זאביק, שיודע באמת איפה כל המקומות שנדב רוצה להיות באמת ממוקמים על המפה ומה עוד אפשר לעשות בדרך (בניגוד לשנינו שסתם זורקים שמות…)

(יום שלישי, 2 לאוגוסט 2022, הדרך מגליישר פארק לילוסטוןֶ)

כמה עובדות שלמדתי על מונטנה בנסיעה עם שרון:

1. מונטנה היא המדינה (state) הרביעית בגודלה בארצות הברית 147,040 sq mi (380,800 km²)
2. במונטנה יש בערך מיליון תושבים (1,085,407)
3. הדרך ממונטנה לילוסטון רצופה באגמים ענקיים, שלוקח שעה נסיעה לאורך החוף לעבור מצד אחד לצד שני. בזמן שמהצד שני יש הרים עוצרי נשימה.
4. הרבה יותר כיף לנסוע עם חברה באוטו ולדבר, ולסיים מחשבה->שיחה-> קריאת התפעלות מהנוף, מאשר לנסוע עם 6 ילדים באוטו ולשמוע אותם מדברים בטלפון (דרך הרמקול של האוטו) עם חברים קליפורניה בקשר לקייטנת הלארפ שמתרחשת בימים אלה בפאלו אלטו…🤪

(יום חמישי, 7 ליולי, 2022, קרחון מאטאנוסקה)

אם יש דבר שאלסקה יכולה להתגאות בו אלו הקרחונים שלה. באנגלית יש מונחים שונים לקרחון: Glacier,  Icefield. גליישר זה המונח לקרחון שעדיין בתנועה. כשהקרחון מפסיק לזוז (או שמראש הוא לא זז) הוא נקרא אייספילד (שדה קרח).

(יום שני, 1 לאוגוסט, 2022 – גליישר נשיונל פארק)

יש המון המון יתרונות בלהיות ספונטניים, וכאלה אנחנו – למשל: מחליטים ביום שבת שיוצאים לטיול של 10 ימים בקולרדו וביום שני נכנסים לאוטו ונוסעים 8 שעות לווגאס, וביום שאחרי עוד 9 שעות – והופ, אחרי נסיעה קלילה של 1100 מייל (1800 ק"מ) אנחנו בקולרדו בטיול כיפי ומהמם עם המון חוויות לכל החיים (כמה חבל שלא תיעדתי בזמן….)