יש דברים שאני שונאת לעשות. הם בדרך כלל כרוכים בהחלטה קשה שצריך לעשות. בצורה לא מפתיעה בכלל – גם זאביק שונא לעשות את אותם דברים. זאת הסיבה שהוא זורק אותם עלי.
אני שונאת לעשות החלטות. תמיד אני מפחדת שאני אעשה החלטה ואחרי שאני אעשה את ההחלטה – אני אגלה שטעיתי, או שיכולתי לחכות עוד קצת ולעשות החלטה טובה יותר.
ככה זה עם בתים. עוד כשהייתי באוניברסיטה בבאר-שבע שנאתי את זה. המחשבה על מציאת בית עם שותפים היתה נוראית אויומה בעיני. כמעט כמו החיפושים של הבית עכשיו. האמת – עכשיו יותר גרוע.
יום ראשון. תשע בבוקר. הילדים משחקים פה לידי. התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה ופתאום יואב ניגש אלי בשמחה: "אמא, אמא". "מה חמודי?", "אמא אמא" ומצביע בשמחה לעבר המשחקים. ואז הבנתי. אחרי שהוא עשה פיפי בשירותים, שכחתי לשים לו חיתול והוא הוריד את המכנסיים, עשה קקי באמצע הסלון והרים את המכנסיים בחזרה – מחונך היטב….. :-). לפחות יצא לו מוצק…. 🙂
הכל פה שונה. אבל דומה. כמעט אותו דבר – אבל לא בדיוק.
הכל פה גדול. יותר. המון. יותר אנשים. יותר מכוניות. יותר סופרים. יותר קניות. פשוט יותר.
הילדים התחילו ללכת לגנים. יואב לגן סמדר וכפיר לגן רונית.
באמת שרציתי לעשות קניות.
עוד לפני שטסנו ידענו שאנחנו נוחתים בסוף השבוע של LABORDAY – שבגדול מבחינתנו זה אומר – קניות ובזול (מישהו בכלל יודע מה המשמעות של היום הזה חוץ מאשר לעשות ברביקיו וסופשבוע ארוך של קניות????)
אז אתמול – אחרי שהתאוששנו קצת מהטיסות יצאנו ל MALL הכי גדול בסביבה – באמת גדול. הרבה אנשים. והילדים שלנו שלא ממש מכירים קניונים (ואנשים) התקשו למצוא את עצמם בסביבה חובבת הקניות… כפיר רק רצה לקנות תומס הקטר ויואב הסתכל מסביב ורק רצה לברוח לנו (טוב – אולי זה רק בדימיון שלי אחרי חווית אילת).
בקיצור קנינו רק קצת בגדים לילדים (בגדי חורף – קר פה בערב כמו בנצרת עילית בסוף ספטמבר) ופיג'מות ארוכות והבטחנו לעצמנו שמחר נחלק את היום לשניים. חצי יום זאביק בקניות וחצי יום אני.
טוב, לא ממש ריק.
הבוקר בשע 9:00 הציע "צוות מומי" – מומי, פיליפ ואולג, בטנדר עם המון חומרי אריזה מכל הסוגים וכל הגדלים- וחצי שעה אחריהם הגיע אליהו עם המכולה הצנועה שלנו.
במשך 3.5 שעות הם ארזו כל דבר שהיה לנו בבית ושסומן למשלוח (וגם דברים של אלי ותמר שכבר היו ארוזים בצורה מקצועית).
הכל נארז – אפילו המברגה של זאביק (ואיפה לעזאזל נמצא אותה כשנצטרך אותה – ברור שהיא תהיה בארגז האחרון שנפרוק …)
הבית מתחיל לקבל צורה של משהו שעוזבים.
הדברים מתמיינים להם לאיטם ועל הדלתות והרהיטים מתחילים להופיע דפים שעליהם כתוב "אריזה" או "לא" – דפים שמחליטים מי לחסד ומי לחובה.
על השולחן של פינת האוכל (כן, זה עם הרגליים העקומות) יש ערימות: אחת לספריה של עירית, אחת לעירית, אחת לצחי (יש גם אחת בחדר משחקים בשבילו), אחת לאורנה, אחת לקרן, שקיות לרחלה בשביל גברת אמסה, ערימת ספרים לתרום לחיילים דרך סטימצקי, וכל מיני חפצים בודדים, ספר "המטרה" לאורית (לקחתי לפני 100 שנה), ספרים לקובי, גרביים לקרן הורביץ (התקלקלה לנו מכונת הכביסה ועשיתי אצלה שתי מכונות וקיבלתי 2 גרביים של כרמל…)
יואב אחד קטן שמקרב אלי את הפדחת כדי לקבל נשיקה
כפיר אחד (פחות קטן) שבא לתת נשיקת לילה טוב לאבא ואמא, אבל "חיבוק רק לאמא"
בעל אחד (גדול כבר) שעושה מסאג' בכפות הרגליים בדיוק במקומות הכואבים בסוף יום של מיונים
יואב ישנוני שמתעורר בבכי באמצע הלילה ונתלה על הצוואר שלי בחיבוק מלפף עוד לפני שהוצאתי אותו מהמיטה
כפיר חמוד שמנסה להתאים את עצמו לנסיעה הקרבה ובאה "אמא אולי ניקח גם את הבית שלנו איתנו"
שקט
באמת שהתחלנו. ביום שישי לא ויתרנו לעצמי ומיינו את הספרים שלנו – מה לחסד ומה למשהו אחר (מה זה באמת המשהו האחר הזה? לא זוכרת)
אחר כך זאביק הלך להתקלח ולישון ואני נותרתי עם העירנות הבלתי מוסברת (בכל זאת אני עייפה כל הזמן)
אז התחברתי לשידות בסלון – מצאתי המון דיסקים (לוקחים) קלטות שמע (לא לוקחים) קלטות וידיאו (זאביק קופץ בנג'י, ענבר עושה עוגיות, ועוד כמה וכמה…) ולבסוף גם את משחק האטארי שזאביק קיבל פעם מחבר (של פעם – עם הקסטות המצחיקות שתוקעים באמצע ועם הגויסטיקים בכל מיני צורות)
הכל הולך לזבל …
יום חמישי. עשרה לארבע – הפעם אחר הצהריים ולא בבוקר….
אני עייפה. עבדתי כמו מטורפת בימים האחרונים כדי לסיים את המסמך הזה. ועכשיו הוא כבר גמור (יש עוד תיקונים קטנים – אבל בגדול הוא בסדר אני מקווה).
אני באיחור של יומיים למיונים ולאריזות – חשבתי שאני אוכל להתחיל ביום רביעי בבוקר – ועכשיו אפשר לראות שממש לא התחלתי. ואני גם לא אתחיל לפני 21:00 היום. אני מתחילה להילחץ.
אתמול זאביק בירר מה קורה עם הויזות. בדיוק הגיע האישור ממשלת ארה"ב. עכשיו צריך לקבוע תור בקונסוליה בירושלים לראיון ואחרי הראיון מקבלים ויזות על באמת. אמור לקחת בערך שבועיים ואז אפשר לטוס. הלחץ מתחיל לטפס בגוף שלי.
עוד חודש לא נהיה פה. מי יודע לכמה שנים. כבר אמרתי שאני בלחץ?
