אתמול דיברתי עם עדי סולומון (האמת צ'וטטנו בסקייפ). אנחנו מכירים כבר הרבה שנים (עדי היה ה"חונך" שלי בריטליקס) ולכן לא נעלבתי בכלל כשהוא אמר שאני כנראה מאוד משועממת כאן, כי אני כותבת המון בבלוג (האמת מאוד נעלבתי – אני פולנייה, כבר דיברנו על זה כאן, איך אפשר לא להיעלב כשמישהו אומר משהו שהוא בהכרח לא ממש חיובי עלי?).
יש לי הרבה מה לכתוב, המון לספר ואפס סבלנות לשבת ולכתוב – ככה זה יש ימים כאלה.
במקום זה קראתי את הבלוג של נעמית (הרחבה במועד אחר) והסתובבתי ב- Ynet ושם שוב צדה את עיני הכתבה של אורי מאיר-צ'יזיק על דבש בייצור מקומי, ואז נזכרתי שהבטחתי להכין עוגת דבש לגן סמדר למחר, מזל שיש לי את המתכון מגן רונית – 10 דקות והעוגה בתנור. אתמול עשיתי אותה עם כפיר בשתי תבניות עגולות קטנות ויצא מהמם, בארוחת הערב כשאורי ואיילה והילדים באו אלינו, איילה טעמה ואמרה שהיא תכין גם בעצמה וליה אכלה 3 פרוסות (ואני כבר לא מדברת על כפיר שאכל בערך חצי עוגה אתמול…)
אני יודעת שזה מה זה ישן – אבל במסגרת המאבק שלי במחשב החדש וב WINDOWS החדש, נתקלתי בסרט הזה ושוב נקרעתי מצחוק (פשוט תעשו Double Clik על הקישור עד שתצליחו לראות את הסרט, כשלזאביק יהיה זמן נבין אך עושים את זה יותר פשוט להפעלה…)
השבוע, בזמן שכפיר היה בשירותים, שמעתי אותו פתאום צועק "רועיקי, רועיקי, רועיקי" בקולי קולות. ניגשתי לשירותים ושאלתי אותו מה הוא עושה.
הוא: "את לא שומעת שאני קורא לרועיקי?",
אני: "אבל רועיקי לא כאן – הוא בישראל"
הוא: "אז אם אני אצעק חזק הוא ישמע אותי???"
או כמו שנאמר: מי צריך סקייפ כשיש יכולת ווקאלית טובה?
מפתיע, אנחנו כבר 3 שבועות וקצת כאן.
בשבוע הבא ערב ראש השנה – נהיה כאן בדיוק 4 שבועות
זה מרגיש כאילו נסענו רק אתמול.
היום הלכנו ברגל לירקן שנמצא כמה דקות הליכה מכאן, מישהו פרסי או ערבי מאיזו שהיא מדינה (נברר בפעם הבאה). הוא מחזיק סחורה מכל מיני מקומות בעולם והרבה אסייתים מגיעים אליו.
להמשיך לקרוא
אז מה התחדש אצלנו השבוע? האמת, כלום. החיים נכנסו למין מסלול התאקלמות שקט ורגוע.
הילדים מתאפסים יפה על הגנים, כפיר כבר אמר היום ש"עכשיו זה הימים הראשונים שאני אוהב את הגן" וכשאני באה לקחת אותו מהגן הוא לא רוצה ללכת הביתה כי הוא נהנה לשחק עם עימרי, תומר ונועם בארגז החול. יואב כבר אומר את השמות של סמדר וניר (למרות שהוא עדיין בוכה בבוקר כשאני הולכת, אבל כבר לא בוכה בצהריים כשאני באה לקחת אותו).
רק בגלל שכולם לוחצים לשמוע עוד משהו ומתלוננים שכבר 4 ימים לא כתבתי כלום, אז הנה פוסט מהיר וזריז – כי אני כבר מאחרת לקחת את כפיר מהגן….
יש ילדים שאוהבים חומוס, יש ילדים שאוהבים תות, רוב הילדים אוהבים במבה.
כפיר אוהב קממבר. מאוד. ברמה של לאכול לבד עיגול שלם של קממבר ולבקש עוד.
מאיר קרא לנו "חדשים". כשהלכנו הוא אמר "אתם מוזמנים לבוא אלינו. כבר מזמן לא אירחנו חדשים". "חדשים". כמו "אליפים". כאלה שזה מקרוב באו. היה לזה טעם מוזר (אני יודעת שטעם זה בפה – אבל לפעמים הוא גם באוזן, ובמוח ובתחושות של הגוף).
הוא קרא לנו "חדשים" ואנחנו באמת חדשים. חדש לנו כאן. בניגוד לבית שלנו שהיינו בו "ותיקים". לא. בעצם לא ותיקים. אני לא יכולה לחשוב על מילה שהיא בין "חדשים" ל"ותיקים". אבל אם יש מילה כזאת, אז המשמעות של המבחינתי היא משהו שהוא בין "חדש" ל"ותיק" אבל עם רגליים עמוק באדמה. בשורשים של הבית.
שוב יצא לי משהו עצוב. לא תיכננתי. תיכננתי לספר על זיו. ועל מאיר ורותם. ועל עמית. אז אני אספר.
אני יודעת שיהיו בתים אחרים. ברור לי. ולא חשוב איפה נגור – יהיה לנו כיף. כי זה לא הבית, אלא אנחנו שעושים את הבית "בית".
אבל רציתי את הבית הזה…. עוד לפני שראיתי אותו בתמונות אפילו ידעתי שזה הבית שאני רוצה. מאז שראיתי את הבית של רחל ונחום בשיקאגו – ידעתי איך אני רוצה שהבית שלי ייראה. ככה. בדיוק ככה. מואר. עם מטבח גדול. ואי (לא אי בים התיכון – אי במטבח – החלום שלי מאז ומעולם). ופתוח. עם מרחב גדול באמצע. ומואר.
וזה בדיוק הבית הזה. אפילו אחרי שראיתי כבר איזה 8 או 10 בתים מבפנים ומבחוץ. זה עדין הבית הזה. אפילו זאביק אמר . והסכים – למרות המחיר הגבוה. כי זה יכול היה להיות הבית שלנו לתקופה ארוכה. עד שיהיו לנו 4 ילדים שהקטן שבהם יהיה לפחות בן 3-4…
ראיתי את הבית הזה לפני שבוע. והוא כל מה שרציתי כדי להקל עלי את המעבר לכאן.
ומישהו אחר קיבל אותו.
אני יודעת שיהיו אחרים. יודעת את זה בראש. אבל בגרון יש לי עכשיו גוש כזה.
כל כך רציתי את הבית הזה….
אף פעם לא חיפשתי גן לפני כן. מהרגע שהגענו לכפר מונש היה לי ברור שהילדים שלנו הולכים לגן "שועלי שמשון". שום אופציה אחרת לא היתה קיימת. ואז, כשהחלטנו לסוע – התחלתי לברר על גנים לילדים.
ציפי אישתו של משה, היתה נקודת ההתחלה שלי. הבת שלה, קרן, תלך השנה לגן רונית והיא בערך בגיל של כפיר. ציפי עשתה מחקר גדול על הגנים בסביבה וסיפרה לי בפרוטרוט על גן גיתי (ליואב) וגן ליאת וגן רונית (לכפיר) ועל הגן היהודי.