כבר שכחתי (או שאף פעם לא באמת ידעתי) כמה זה כיף לנסוע באוטו גדול וגבוה. כבר שכחתי כמה זה כיף לשמוע את הגלגלים מתגלגלים במהירות ואת המנוע נוהם בנהמה גרונית ועמוקה כשמניחים את הרגל על הגז. שכחתי כמה זה כיף שיש מרחב תמרון באוטו. שכחתי כמה זה כיף ג'יפ (אפילו שהוא לא 4X4 ולכן לא באמת יכול לרדת לשטח – אבל בינינו, מי צריך שטח פה בעיירות הפרברים של עמק הסיליקון כשיש את כל החנויות שאפשר לקנות בהן המון דברים ולמלא את הבגאז' הענקי של האוטו???)
כשהיה לנו רק אוטו שכור אחד (בחודש הראשון פה) היינו מבלים המון זמן בנסיעות ממקום למקום. בבוקר לעבודה של זאביק, משם לגן של יואב ורק אז לגן של כפיר. בצהריים הייתי לוקחת את פפיר מהגן, אחר כך את יואב ובערב את זאביק. יצא שבכל יום כפיר היה באוטו מעל שעתיים שאותם ניצלנו לסיפורי חרגול התרנגול ("אמא, סיפור מהלב!!!"), למשחקים ולתחילת תרגול בשפה האנגלית.
ככה יצא שלמדנו את כל הצבעים, פירות, ירקות וכמובן את המספרים.
יואב התחיל לחבר משפטים:
"אמא תיק פיי" – אמא התיק נפל (שזאת דרך אחרת לומר: אמא זרקתי את התיק לרצפה – עכשיו תרימי אותו)
"אמא קום קומי ני" – אמא קומי קומי אני (שזאת דרך אחרת לומר: אמא עכשיו אני יושב על הכורסא הכחולה – קומי מפה כבר)
"אמא עוד קקר" – אמא עוד קרקר (המאכל הלאומי באוטו שלנו)
"פַקְקִין פִיר" – הפמפקין של כפיר (עוד שבוע חוגגים פה את ההלאווין)
בנוסף, יואב מביא כל מיני דברים חדשים מהגן, למשל, כשמחליפים לו חיתול, הוא צורח בהתרגשות:
"לא באאאאאאאאא לי"
"למה לא בא לך להחליף חיתול?"
"ככה!" (מגיע לי ששאלתי שאלה כל כך טיפשית… :-))
יש אנשים רציניים בעולם, אנחנו לא.
יש אנשים שמגיעים לארצות הברית, גרים חודש בדיור הזמני שסיפקה להם החברה, ואז שוכרים בית ברגע האחרון (ולא מרוצים ממנו), גרים בבית כמעט חודש ולא קונים סלון ופינת אוכל, ומזרונים לישון עליהם, משנים את הדיעה לגבי איזה רכב לקנות אלף פעמים, לא מצליחים לפרוק ארגזים ולסדר את הבית, מעכבים להם את ה Social Security Number (ת.ז. אמריקאית) לפחות לתקופה של חודשיים (מה שאומר שאי אפשר לעשות ביטוח רפואי או רישון נהיגה אמריקאי) וכל החיים שלהם ב- SLOW MOTION…
זה אנחנו.
שני פוסטים ביום אחד, ושניהם באמת נכתבו היום!!!!
סוכות הוא חג האושפיזין, נהוג ומקובל מאוד להזמין אורחים לסוכה, ואצלנו בכפר מונש בדרך כלל היו אורחים כל יום בשבוע החג. כאן היה לנו ערב אחד שבו הזמנו את עדי (בת דודה) נחום (דוד) ומרג'ורי (החברה של הדוד). אבל מלבד זה לא היו לנו אורחים. אז החלטנו להזמין את השכנים – את כל יושבי ארבעת הבתים הראשונים ברחוב (שרון – אל דאגה, אנחנו לא מתחברים ולא נהיים חברים של אף אחד פה – רק שכונת "הקורא" בכפר מונש נחשבת ממש עבורנו :-))
יואב מדבר המון מילים כבר המון זמן.
אבל עד שהוא נכנס לגן סמדר לא חשבתי שלא מבינים אותו. מסתבר שהוא
לא ממש מדבר איתם וגם כשהוא מדבר לא בהכרח מבינים (בכל זאת, קשקשן רציני אבל מחסיר
אותיות ומשנה קצת)…
המילים הכי חשובות בימים אלה הן: סַיְיְ (סל) גוֹיְ (גול), תֶה (שיכול לשמש להמון משמעויות: עץ, סנאי, את זה…)
אומנם באיחור, אבל אם לא עכשיו אז מתי????
ביום שלישי בערב, ערב לפני ערב ראש השנה, זאביק הלך לחתום על החוזה על הבית של וולטר. הבית של וולטר נמצא באיזור שהוא בכלל לא האיזור שחיפשנו בו בתים, החצר בו לא גדולה (ויש בה כמה עצים שמקטינים מאוד את שטח החצר) הבית מלא בשטיחים (רע מאוד כשיש ילדים קטנים) ומטבח עם מעט מדי מקומות איחסון (ואפילו אני יודעת שלמרות שמסרתי הרבה דברים מהמטבח שלי – לא הכל ייכנס פה…).
ככה שהבית הוא פשרה, אבל פשרה לא רעה ובעיקר הוא הוציא אותנו מהדירה הזמנית שבה הילדים כבר איבדו את שפיות דעתם (האמת היא שאני איבדתי את שפיות דעתם ואת דעתי – אבל בואו לא נהיה קטנוניים).
אני יודעת אני יודעת – ממש לא בסדר מצידי, שום עדכון על הבית החדש, על ראש השנה, על הטיול עם משפחת הרשקוביץ (היה כיף!!!!!), על שבוע הצי והמצעד בסן פרנסיסקו… אבל בא לי להשוויץ – אז כל השאר יחכה….
כזכור (או שלא) – המכולה שלנו נשלחה מישראל חודש וחצי לפני שנסענו והגיעה לנמל אוקלנד יומיים לפני שאנחנו נחתנו בארצות הברית. בגלל שלא היה לנו בית להעביר אליו את הדברים, הוציאו את הדברים מהמכולה והעבירו אותם לאיחסון. בערב ראש השנה העבירו לבית שלנו את הדברים מהאחסון. איפשהו בין ההעברות איבדו לנו חצי מהסוכה ונשארו לנו רק 4 עמודים עומדים (כל ה- 8 האופקיים אבדו כלא היו 🙁 ).
אחת בלילה, בין רביעי לחמישי, בין השנה שעברה לשנה החדשה – שקט מסביב.
על כל חוויות השבוע האחרון, אני אשתדל לספר בפעם אחרת (כולל על ארוחת החג המטורפת שציפי הכינה – אני לא אוכל לאכול שום דבר בשבוע הקרוב…).
היום אני רק אספר שמצאנו בית בסוף השבוע, זאביק חתם על החוזה אתמול, הבוקר הגיעה המכולה
ו-3 בחורים מקסיקנים חביבים פרקו את כל תכולת הבית שלנו לחדרים השונים ואחרי זה הוציאו את כל ציוד המטבח ופיזרו אותו ברחבי המטבח. ומצאנו את האופנוע של יואב שהיה חסר לו מאוד, ומצאנו את מסילות הקטרים מהעץ של כפיר, כדי להשלים למסילות שקנינו כאן ושיחקנו בבית והיה לנו כיף ונהייתה לנו תחושה נעימה של בית…
והיום, ארבעה שבועות בדיוק אחרי שהגענו לכאן, ובניגוד לכל השבועות מאז שהגענו לכאן – היה לי נעים והרגשתי לרגע שוב בבית וזאביק והילדים היו שוב שלי מבפנים, והיתה להם שמחה של בית – אפילו שכל הבית עדיין ארוז, ויש המון ארגזים מסביב…
אני לא אוהבת התחלות חדשות, הן מלחיצות אותי. אני אוהבת את הסדר הישן והטוב שבו כל דבר ידוע וקבוע במקומו, אבל היום יש לי מין תחושה בלתי מוגדרת בגוף שזה אפשרי ושאפשר להנות מזה אפילו…
שתהיה לכולנו, לכולכם ולכולם שנה טובה;
שנה של התחלות חדשות והמשכים טובים;
שנה של הנאות, חוויות, שמחות ואהבה גדולה;
שנה של משפחות וחברים ישנים וחדשים;
שתהיה פשוט שנה טובה….
אוהבים זאביק, נעמה, כפיר ויואב
(באמת פוסט אחרון להיום…)
בסאניוייל וסביבתה יש הרבה מאוד פארקים, חלק בגודל של גן שעשועים קטן, חלק הרבה יותר גדולים וכוללים בתוכם מתקני שעשועים גדולים, מתקני מים , מגרשי כדורסל, טניס,פינות פיקניק עם מנגל ועוד ועוד.
אחת לכמה ימים אנחנו מבקרים בפארק. בהתחלה ביקרנו ב BRALY שזה פה מתחת לבית, אחר כך ביקרנו ב ORTEGA, כי זיו אמרה שזה פארק נחמד (ומקום מפגש של ישראלים – ואכן פגשנו שם ישראלים… :-)), אחר כך ביקרנו ב LAS PALMAS ליום ההולדת של אורי, ובאחד האחר צהריימימים שהייתי עם הילדים הלכנו ל PONDAROSA שזה ממש מאחורי גן סמדר.