כמה דברים תכננתי לקנות לפני הנסיעה הזאת. כמה דברים קניתי,. כמה דברים לא קניתי…..
מאמצע הטיול בסופ השבוע הייתי חולה. רק אתמול התאוששתי. זאביק והילדים תיחזקו את עצמם בצורה מדהימה. ועל הדרך גם אותי (אולי יותר נכון אותי תיחזקו בצורה מדהימה ועל הדרך גם את שאר הדברים בבית. הייתי חולה בצורה "גברית" במיוחד – "שמאטה" עד הסוף….)
טוב הפוסט הזה כבר היה כתוב מאמצע חנוכה בערך, אבל רק עכשיו סיימתי אותו…. אז מה אם הוא לא ממש רלוונטי כבר???
חנוכה הגיע – איזו שמחה…8 ימים של חג שרק אוכלים בו ומשמינים (בעצם, כל החגים כאלה, לא???).
אני מתה על הילדים שלי. מעולפת עליהם. אפילו כשארי כועסת או חסרת סבלנות או עייפה מכל היום ורק רוצה שהם יעזבו אותי, הם יכולים להמיס אותי ב"בוקי אחד ענק מארץ החיבוקיסטים הענקיסטים" או פשוט בחיוך הורס עם עיניים כחולות….
באוטו הנפלא שלי יש רדיודיסק עם מחליף דיסקים (יעני CHANGER), שזה אומר שאני יכולה לשים 6 דיסקים ולשחק ביניהם. אחרי שהחזרנו את אחד הרכבים השכורים, שמנו את הדיסק של ה- "כבש ה-16" ואת הדיסק של "עוץ לי גוץ לי" איפשהו ורק עכשיו מצאנו אותם. אז בכל נסיעה יש מלחמה בין כפיר ליואב על מה שומעים.
כפיר רוצה לשמוע כוורת ואם להיות מדוייקים אז הוא רוצה לשמוע את "שיר המלחים" ואת "השיר שמביאים חברים" (תקשיבו למילים של "מדינה קטנה").
יואב מצד שני רוצה לשמוע "גוּצִי" – שזה ביואבית "עוץ לי גוץ לי" ובמיוחד את שיר הפתיחה ואת "צוּס" (השיר שבו המשרת יוצא על גב הסוס לחפש את השמות של כל האוכלוסיה).
בזמן האחרון אנחנו בתקופת "התורה" בחייו של כפיר. בגן שרים בימי שישי את "שלום עליכם מלאכי השלום", מה שגרם לנו לשיר במשך זמן מה את השיר הזה, ולתאר אותו ולהסביר מיהם המלאכים, למה יש לשיר 4 בתים (מזל שיש לי ניסיון עוד מרועיקי ונונו ב"סיפורים מהלב" – אחרת, לך תסביר למה בכל בית יש פניה אחרת למלאכים….)
בכלל לא תיכננתי לכתוב את הפוסט הזה היום. אבל – דברים קורים.
תיכננתי לכתוב ביום אחר על הבלוג הנפלא של נעמה הראשונה ועל העובדה שהיא ויובל עושים HOME SCHOOLING לבנות שלהן, שלפי הבלוג הן פשוט נפלאות ומוכשרות ומדהימות וכו'. וזה באמת לא היה אמור לקרות היום (בכל זאת הצבתי לעצמי מטרה לשאוב את כל הבית היום ולארגן כמה דברים לפני שאני מביאה את כפיר).
בפוסט אחר, תיכננתי לספר כמה נפלא זה שהאחיינים שלי, רועיקי ונונו, הילדים של אורנה, לומדים בבית ספר אנטרופוסופי וכמה עולם הדימיון שלהם מפותח וכמה כישרון חבוי בהם.
תיכננתי לספר כמה אני חושבת שזה חשוב שילדים מוצאים את הדבר, הדבר האחד הזה שעושה אותם מאושרים ושמחים להיות חלק ממנו ושהוא ממלא את כל ההוייה שלהם, אפילו שהוא לא קשור לבית הספר וללימודים, אלא רק לצורך ההנאה האישית והחוויה וההצלחה האישית (ולראיה הכדורסל של נדב והריקוד של אופיר)
לא יאומן – יש לנו ילד בן 4. לא הספקתי אפילו לכתוב את סיפור הלידה שלו במחברת שקרן נתנה לי (שלא לומר, לא כתבתי מילה במחברת…) וכבר הוא בן 4. להתעלף.
כפיר חיכה ליום הולדת 4 שלו, מרגע שלתומר (מה"חבורה" שבגן) היתה יומולדת 4. בעיקר הוא חיכה למתנות שלו והיה מוטרד מזה שכל המשפחות שלנו בישראל ואיך הם ידעו מה לקנות לו מתנה ואיך המתנות יגיעו אליו ("אמא, איך השליח נוסע על האופנוע כל הדרך מישראל לארצות הברית?")
כבר סיפרתי שאימרי הוא החבר הכי טוב של כפיר בגן (ומבחינת יואב – הוא גם החבר הכי טוב שלו. הוא מסתובב בבית וצועק "מיח, מיח" בחית גרונית בכל פעם שאימרי אמור להגיע אלינו או שאנחנו אמורים ללכת אליו). הם נפגשים לפחות פעם אחת בשבוע, לרוב יותר, ומשחקים ביחד כאילו הם מכירים מהתינוקיה לפחות… ברצף החברים "הכי טובים" שכפיר מציין הוא שלישי רק ל"עומר חבר שלנו" ול"יוקי קרום" (אני מצטערת, אבל מעמדם של רזי, יואב ינאי, פלג וכל השאר התדרדר קלות…)
אז כשמירב וחיליק הציעו לנו לנסוע לג'יימסטאון ליומיים – מיד הסכמנו.
נו, אז אני אמורה לסדר השבוע את הבית. נו, אז אין לי חשק. והפוסט הזה מחכה כבר שבועיים או שלושה להיכתב (בניגוד לפוסט על הטיול עם משפחת הרשקוביץ שמחככה כבר חודש וחצי). אז נכתוב..
חג ההלאווין תפס אותי לא מוכנה. טוב, זה לא מפתיע, הכל תופס אותי לא מוכנה. אני איטית קצת מאז שהגענו לכאן…. אבל כפיר ויואב צעקו "פפקין" בכל פעם שעברנו ליד בית שהיתה לו בכניסה דלעת כך חיננית, ובגן של כפיר עשו פעילות עם דלעות (הדביקו עליהן מדבקות ושלחו אותן הביתה עם ההורים) שלא היתה לנו ברירה – וקנינו פפקין. גדולות. אחת לכל ילד (ברור, לא???)
בקטנה – אנחנו חזק בענייני סרטי טבע היום… זאביק בתור מפעיל ביתי:
ולפעמים לא חייבים מפעיל, אפשר גם לבד (או ביחד):
שקטים הילדים שלנו… פשוט אי אפשר להבחין שהם בסביבה… 🙂