ביום שני זאביק קיבל SMS שאומר: "אני מגיעה לסן דייגו לשבועיים עבודה ואני מביאה את הילד איתי, יש מצב להיפגש (עדיף באזור שלי)?"
מיד נכנסנו לשגעת בדיקות. הזזנו ימי הולדת, בדקנו טיסות, דחינו משחקי פוקר, התדיינו מי יסע ואיך, אולי באוטו, אולי בטיסה, אולי הם ימצאו טיסת המשך ויגיעו לכאן. שגעת.
ואז עצרנו לרגע. ונשמנו. והבנו שבסמסים זה לא יעבוד. אז דיברתי איתה. והבנו שתינו שזה לא יעבוד. סן דייגו היא במרחק 7.5 שעות נסיעה מכאן (אם לא עוצרים לרגע בדרך). הם נוחתים בחמישי, והם לא יכולים להגיע לכאן. והם יהיו בג'ט לג. ויש אופרציות שצריך לנהל בכל הכיוונים. אז זה לא יקרה.
ולמרות שאני יודעת שזה הגיונית נכון שזאביק והבנים לא יסעו לשם, ושלהיפגש באמצע הדרך (אמצע הכלום…) לכמה שעות זה לא רלוונטי ויותר משזה יעשה לכפיר טוב זה עלול לעשות לו רע, ואפילו שבמילא אני לא הייתי רואה אותם, כי אין מצב לנסיעה כזאת עם ברק עכשיו – למרות כל זה אני מתבאסת נורא.
כי חברים כמו שהם בשבילנו – אין בנמצא. הם ואנחנו זה "באשערט". וכפיר והילד – זה עוד מהבטן "החבר שלנו". ואין, פשוט אין דברים כאלה כאן….
אז (וזה נכון לגבי כולם) בפעם הבאה שמתוכננת לכם נסיעה למקום כלשהו בצד המערבי של היבשת הזאת, תוודאו שאתם עושים כאן עצירה בהלוך או בחזור….
