(גם הפוסט הזה, כמו רבים וטובים ממנו היה בטיוטות זמן מה, בערך מסוף אוגוסט…. זה לא מפריע לו להיות רלוונטי בדצמבר….)

הרבה אנשים עזבו הקיץ הזה את האיזור שלנו וחזרו לישראל. אני מכירה באופן אישי 3 משפחות ושמעתי על הרבה משפחות אחרות שחזרו.

אולי זה יישמע מוזר, אבל זה עושה אותי שמחה ומלאת תקווה. קודם כל, כי בכל בוקר כשאני מתעוררת ובכל לילה כשאני נרדמת, אני חושבת על חזרה לישראל, והעובדה שאנשים שהיו כאן שנה, או ארבע, או 9 או 13 שנים חוזרים לישראל עם ילדים בכל הגילאים, מורידה מרמת החששות שלי שמא הרצון שלי לחזור לא יתממש.

החזרה של משלחות לישראל משמחת אותי גם כי  זה אומר שהנהירה (המורגשת עד מאוד) מישראל החוצה היא לא חד צדדית, ויש אנשים שעדיין מאמינים בטוב הארץ ורוצים לחזור אליה גם אחרי שנים בארץ הנוחות והשקט הנפשי….

להמשיך לקרוא ←

נועם באה לבקר אותנו לחודש. למי שלא יודע – נועם היא האחיינית שלי ואני הכי אוהבת אותה בעולם. חוץ מאיזה סצינה של בכי של חמש שעות שהיא דפקה לי כשהיא היתה בת שמונה חודשים, היא נסיכה אמיתית ומהממת ויש לה יכולת מופלאה לדובב פולניות זקנות ונודינקיות (וכאלה יש במשפחה שלנו לפחות 5….).

בדרך כלל, כשאנחנו נפגשים איתה, היא מגיעה בחבילה של 3 לפחות (ביחד עם אורנה אחותי, ורועיקי – שהוא האח הגדול שלה וגם אותו אני הכי אוהבת בעולם (לכל הפולניות הזקנות – זה לא אומר שאני לא אוהבת את שאר האחיינים שלי הכי בעולם, אבל כרגע הם לא נושא הפוסט :-))) . אבל הפעם היא באה לבד, שזה אומר שיש לנו את האפשרות הנדירה לא לחלק את תשומת הלב שלנו בין 3 אנשים מצד אחד ומצד שני, לה אין את האפשרות לסמוך על זה שיש עוד אנשים שיחלקו את תשומת הלב שאנחנו דורשים.

זה נהדר 🙂 🙂 :-).

להמשיך לקרוא ←

לפני שלוש שנים וקצת, כתבתי  את הפוסט הזה. כתבתי אותו מהלב, ובאהבה רבה, מתוך געגועים לספתא ג'וליה. זה היה אחד הפוסטים שנקראו הכי  הרבה והגיבו עליהם הכי הרבה אנשים, כולל  ספתא ג'וליה בעצמה

אם הייתי יכולה לכתוב אותו מחדש היום, הייתי כותבת אותו בדיוק ככה. מלא באהבה וגעגועים.

קרן ואני לא נולדנו בתור בנות למשפחת ששון, אבל מגיל צעיר מאוד הרגשנו חלק מהמשפחה. ברגעים קשים וברגעים טובים, תמיד ידעתי שיש לי לאן לחזור כשהייתי צריכה בית. בכל פעם שבאנו לבקר בישראל, באנו לבקר ביום שישי, כי בית זה איפה שהלב והמשפחה שלך נמצאים.

לפני כמה חודשים איבחנו אצלה סרטן. לפני שבועיים בערך המצב התדרדר. מרגע ששמעתי,  הכנתי את עצמי.

יש רגעים שהחיים כאן רחוקים מהחיים שלי. אתמול היה יום כזה. התעוררתי וראיתי סמס משמרית. בלי לקרוא ידעתי שזה נגמר.

לא יכולתי להגיע לבקר בבית החולים. לא יכולתי להגיע ללוויה .אפילו לשבעה אני לא אגיע. הייתי רוצה להיפרד. הייתי רוצה להיות שם – אבל אני לא.

קראתי את הפוסט ההוא וחשבתי שבדיוק ככה אני רוצה לזכור אותה. עם הסיפורים, עם הילדים , עם החיוך הזה, עם הבישולים וה"טעם של בית ביום שישי". עם המקלחת  בסיום הבישולים, הארוחה והניקיונות שסימנה את סוף יום שישי ותחילת הסופש.

תמיד אמרתי לעצמי שאני אבוא יום אחד ואכריח אותה ללמד אותי את כל הבישולים שאני כל כך אוהבת שהיא עושה. ואף פעם לא יצא לי, עכשיו כבר לא יצא לי.

אבל יום אחד, אני אבוא למטבח שלה ואני אבשל שם ארוחת שישי בצהריים, על השרפרף-קרש שלה ואני אזכר איך היא אף פעם לא נתנה לי לבשל איתה, אבל תמיד תמיד שמחה שבאתי וישבתי במטבח שלה בזמן שהיא בישלה וסיפרה לי סיפורים על החיים שלה.

כזאת היא ספתא ג'וליה – הספתא שאני הכי מתגעגעת אליה בעולם.

הפוסט הזה מתנגן לי בראש כבר כמה שבועות. יותר משאני רוצה לכתוב אותו אני יודעת שאני צריכה לכתוב אותו, אחרת אני אחזור על אותן טעויות גם בשנה הבאה.

אני כותבת את הפוסט הזה בעברית, אחר כך אני אתרגם אותו לאנגלית. למה? כדי שתהיה לי תשובה לכל מי שיגיד לי "למה את עושה את זה?" או יותר נכון "למה את לא עושה את זה?". ומכיוון שאני חיה כאן, בסאניוייל ורוב החיים שלנו מתנהלים באנגלית, אז כדאי שתהיה לי תשובה מוכנה מראש בכל שפה…

פתחתי את העמוד הראשון של הבלוג שלנו. זה שהקפדתי בעבר הרחוק מאוד לעדכן כל כמה ימים. זה שלא עדכנתי אחרי שברק נולד כי לא הייתי מסוגלת לשבת ולכתוב. זה שהבטחתי לעצמי לעדכן פעמיים בחודש, כש-אלה הלכה לגן רונית ויואבי נכנס לקינדרגרדן, ונשארתי רק עם ברק. זה שבאמת עדכנתי באותו הזמן, ומאז כמעט ולא.

אז איפה הייתי בשנה האחרונה? זאת לא שאלה שקשורה לטיולים (למרות שהייתי בניו-יורק…), זאת שאלה של הווייה וכתוצאה ממנו זאת גם שאלה של מיקום פיזי.
הייתי בבית – שהוא גם הבית וגם מקום העבודה שלי, הייתי בבית ספר והייתי בבייסבול. אלו שלושת המקומות שהייתי בהם בשנה האחרונה. זה מילא את כל ההווייה שלי, וכתוצאה מזה של כל המשפחה שלנו. זה מילא את כל הזמן שהיה לי וזה רוקן את כל המשאבים הנפשיים שלי.

ובגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה. כדי שאני לא אשכח. כדי שבפעם הבאה שאני חושבת לקחת על עצמי משימה ארוכת טווח, כמו כל אחד מהמקומות שהייתי בהם בשנה האחרונה, יהיה מי שיבוא ויזכיר לי שאני צריכה לחשוב על זה טוב טוב טוב. לא אומרת שאני לא אעשה את זה, אבל אני צריכה לנשום עמוק לספור עד 10,000 ולחכות עוד שבוע לפני שאני מחליטה.

להמשיך לקרוא ←