כשהגענו לארצות הברית, יואב היה תינוק. אומנם הוא היה בן שנה ו-7 חודשים וידע ללכת והתחיל לדבר, אבל מבחינתנו הוא היה תינוק. כשהזמינו לנו את הדיור הזמני התלבטנו אם לבקש מיטת תינוק או מיטה רגילה (לא שזה שינה משהו, בסוף קיבלנו מיטה זוגית לשניהם ביחד…)

קצת אחרי שיואב נכנס לגן סמדר, שאלתי את סמדר וניר אם הוא מדבר איתם. באותה תקופה הוא אמר מילה פה, מילה שם. בבית הוא היה אומר הרבה מילים, אבל בגן לקח לו זמן עד שהוא פתח את הפה. אבל לאט לאט הוא השתחרר והתחיל לדבר ולומר "סְמָדָחְ" ו"נִיחְ", "תוֹ-תוֹ" בשביל תומר החבר הכי טוב שלו ו-"מָאְיָינְבֶּסֶר" בשביל מעיין בסר שעזיבתה את הגן לטובת חזרה לישראל השאירה את חותמה על נפשו הצעירה….

לאט לאט הוא איבד את הליכת התינוק שלו וקיבל הליכה של רכז קבוצת פוטבול. הוא הולך בפישוק רגליים, בריחוף קל מעל פני האדמה ובכל רגע הוא נראה כאילו הוא מתחיל לרוץ קדימה כדי לקבל מסירה ולהבקיע טאצ' דאון.

לפני חודשיים וחצי התחלנו לשים לב שהוא מחבר משפטים. פשוטים ובסיסיים שמעבירים את המסר די בקלות:
– "אמא אִשְכָּב יוֹאָבִי"
– "אָבַּא לָרִים יוֹאָבִי"
– "כְפִיחִי אִיבִּיץ יוֹאָבִי"
משם הוא עבר למשפטים עם כוונה עתידית, כמו להתעורר בבוקר ולצעוק לכפיר "כְפִיחִי   – אָנִי בָּא" ׁׁ(כשדגש במילה אני הוא על ה- א' כנהוג בפולנית עתיקה) או "אָיוֹם אָנִי אוֹלֶך לֶ-תוֹתוֹ" ׁ(כשבכל מקום שיש בו מקף, יש עצירה מתודית לצורך הדגשה – כך במקור…..)

כבר הרבה זמן שיואב מפתח יכולות מוטוריות כמו לקלוע לסל, לבעוט בקלות תוך כיוון אמיתי למקום שאליו הוא רוצה לשלוח את הכדור, משחיז את אומנות ההיאבקות שלו על כפיר ובמקביל הוא מפתח רגש אשמה של פולנייה אמיתית: בכל פעם שכועסים עליו הוא בוכה ומחפש מבוגר אחר כדי להגיד לו "אָבַּא כַּעַס לִי" (כלומר להלשין על זה שאבא כועס עליו כי הוא עשה משהו לא בסדר כמו לחבוט בכפיר עם המטאטא), ולקבל אישור על זה שהוא לא היה בסדר ממקור סמכות נוסף.
אגב, באין מבוגר אחראי נוסף למבוגר הכועס,  גם כפיר משמש כאוזן קשבת "כְפִיחִי, אמא  כַּעַס לִי" וגם כפיר כבר יודע להסביר ליואב מה הוא עשה לא בסדר ולחבק אותו ולנשק כדי שהוא יירגע מהבכי הנעלב (מהמם הכפיר הזה, פשוט מהמם).

לפני הנסיעה לישראל התחילה ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד, ממש כמו בחוברות הקריאה של כיתה א': "אָבַּא אָלַך לַבוֹדָה כְבַחְ"
"אָבַּא עַכְשַיףְ בַּ-בוֹדָה"
"אָנִי חוֹצה לְדַבֵר עְם אָבַּא בַ-מֶחְשֶף"
"אָבַּא יָבוֹא אַחַחְ-כַּך"

או לחילופין "אמא, תִתְנִי לְ-לִי אוּגִיַה" וכשמסרבים, הוא מיד מתרגם את הסירוב כדחייה לעתיד כלשהו: "מַחַחְ אָנִי אוֹכַל אוּגִיַה"

כמובן שיש גם את משפטי המפתח שנכנסו לפנתיאון המשפחתי כמו "דִיגִי דִיגִי דִיגִי" מול מסך המחשב (כשהגענו לישראל הוא המשיך לדגדג את הבני דודים מרחוק כי ככה הוא רגיל לדגדג מול המסך….) או "שוֹרֶף לִי אָ-בּוּלבּוּל" או "צְחוֹקִים וְדַ-אחְקוֹת".

גם הסבלנות של יואב עברה שינוי. אם קודם כל מה שהוא עשה היה לרוץ ולהשתולל – אז עכשיו כשהוא רואה את כפיר מצייר או צובע הוא יושב ומבקש לצבוע איתו גם, ולא לרגע אחד, אלא ממש לזמן ארוך (כמה חבל שהוא עוד לא מבין את העיקרון של לצבוע על הדף ולא את השטיח…). הוא משחיל את חיות העץ שאורנה קנתה פעם במומחיות גדולה מאוד ועושה צמדים של קטרים עם הקרונות שלהם (ואת זה – אפילו אני לא ממש יודעת לעשות….)

אבל עכשיו כשחזרנו ,שמנו לב שפתאום קצת השתנה לו הקול ונעלמה לה ברוב המקרים ה- ח' הגרונית שהחליפה את הר' כמו במילים "סְמָדָחְ" שהפכה להיות בחזרה "סמדר" מן המניין ו- "כפירי" במקום "כְפִיחִי" והמשפטים הפכו מלאים:
– "עַכְשַיףְ אָנִי אוֹלֶך וְאַז אַת בַּאָה איתי"
– "עַכְשַיףְ אָנִי לֹא רוֹסֶה קוֹרֶנְפְלֶקְס עִם חַלַב, אַחַר כַּך אָנִי אוֹכַל".
גילינו שאנחנו מקבלים דיווחים על מה שקורה בגן: "אָנִי עַ-שִיתִי שְתוֹלֶלוּיוֹת עם תוֹתוֹ וְ-דַןדַן" (מפתיע..) או דיווחים על פעילויות עבר "אָנִי נַסַתִי בַרָ-כֶּבֶת עם תָמִי, עם סַפְתָא, עם כְּפִירִי", ולפתע פתאום אנחנו מנהלים שיחות של כמה משפטים הלוך חזור, עם הנחיות התנהגות מפורטות:
"סִיַימְתִי, אָנִי אוֹלֶך לִ-שְטוֹף יַדַיִים"
"בסדר, אני בא לעזור לך"
"אָבַּא, אל תַפְרִיַייעַ לִי, אני אוֹלֶך שְטוֹף יַדַיִים לִבַד" (אכן, תפרייע במבטא פולני כבד….)

או
"יואבי, תן לי לשמור לך על המוצץ"
"לֹא – זֶה שֶלִי מֶ-אַ-בָּיִת"

או (כשרק יצאנו לנסיעה)
"אָבַּא, תָצוֹר רֶגָע בַּצָד" ׁ(בצעקה רמה ומלאת חרדות)
"למה יואבי?"
"אַתָה סָרִיך לִסְגוֹר לִי אֶת אַ-חַלוֹן"

ולפתע פתאום, למרות שרק לפני שבוע היתה לו יומולדת שנתיים, הוא לא רק נראה בן שלוש ו"מתבנדט" כמו בן שלוש, אלא נשמע כמו ילד גדול ומתבטא כמו ילד גדול ויש לו יכולת עמידה מול קהל ובעיקר מולנו – וכל התמימות והתום שהיו לו נעלמים להם לאיטם לדרכם.

ורק בבוקר-בבוקר כשהוא קם הוא עוד מתפנק בישיבה בין הרגליים שלנו ובלילה-בלילה לפני השינה, הוא עוד שוכב ומלטף לנו את הפנים ומצמיד את הלחי שלו לפה שלנו כדי לקבל עוד נשיקה אחת אחרונה לפני שהוא נרדם…..