כבר סיפרתי שאימרי הוא החבר הכי טוב של כפיר בגן (ומבחינת יואב – הוא גם החבר הכי טוב שלו. הוא מסתובב בבית וצועק "מיח, מיח" בחית גרונית בכל פעם שאימרי אמור להגיע אלינו או שאנחנו אמורים ללכת אליו). הם נפגשים לפחות פעם אחת בשבוע, לרוב יותר, ומשחקים ביחד כאילו הם מכירים מהתינוקיה לפחות… ברצף החברים "הכי טובים" שכפיר מציין הוא שלישי רק ל"עומר חבר שלנו" ול"יוקי קרום" (אני מצטערת, אבל מעמדם של רזי, יואב ינאי, פלג וכל השאר התדרדר קלות…)

אז כשמירב וחיליק הציעו לנו לנסוע לג'יימסטאון ליומיים – מיד הסכמנו.

ג'יימסטאון, זאת עיר שיש בה מסילת רכבת ישנה, ויש בה תחנה ישנה שממנה יוצאת רכבת קיטור בת 150 שנה לנסיעה בת 40 דקות (הלוך ושוב).
מי שראה את כפיר בזמן האחרון יודע שתחביב הרכבות שלו רק הלך והשתבח מאז שהגענו לכאן. כשנחתנו פה מיד רכשנו סט של קטרי עץ שהצטרפו לסט הרכבות שהיה לנו מישראל. וביום ההולדת שלו הוא קיבל ה-מ-ו-ן רכבות ושלל אביזרים נילווים (אבל על כך כמובן בפוסט אחר). גם אימרי שותף לתחביב הזה (יש ילדים שנגמלים מזה בגיל 3-4 ויש כאלה שלא נגמלים מזה אף פעם…) – ולכן הנסיעה הזו כל כך התאימה לנו.

יצאנו ביום שבת בבוקר, אחרי שעמדתי וטיגנתי ערימה של שניצלים וזאביק חתך ירקות ואירגן את האוטו (המשובח והנוח להפליא). נסענו בערך שעה ונפגשנו עם מירב וחיליק לקפה בסטארבאקס. משם נסענו עוד שעה ורבע בערך בדרך שמובילה לג'יימסטאון (אבל גם ליוסמיטי – ככה שבנסיעה הבאה ליוסמיטי, נוכל לעצור שם לנסיעה קצרה ברכבת). קיווינו להגיע לרכבת הראשונה – שיוצאת בשעה 11, אבל כשהגענו בכמה דקות ל- 11, כבר לא היו כרטיסים. אז רכשנו כרטיסים לרכבת הבאה של 12.
בינתיים הילדים גילו בחנות המזכרות של תחנת הרכבת שולחן עץ של רכבות תומס, ושיחקו שם עד שקראנו להם לבוא לאכול בראנץ' – שניצלים וקציצות הודו בלחמניות – מתאים, לא?

כשהגיעה השעה, ניגשנו לרציף וירדנו לכיוון הרכבת. אין ספק שקטר הקיטור היה מרשים והצפירה שלו מעוררת חלחלה בפעמים הראשונות ששומעים. יואב התחיל לבכות מהעוצמה, וכפיר נצמד לרגל שלי בצורה מעוררת חמלה… אחר כך התרגלנו…
עלינו על הרכבת והתיישבנו קרוב לקצה, כדי להיות רחוקים במידת האפשר מהקטר עצמו. מה שלא לקחנו בחשבון היה שבדרך חזרה הקטר מחליף מקום ועובר לצד שלנו – אבל כשזה קרה, הילדים כבר היו נרגשים מאוד מהנסיעה ופחות מפוחדים ושמחו מהשינוי.
הדרך עוברת בנוף האיזור: הרים בגובה בינוני (שלא לומר גבעות רמות) עם כמות עצים דלילה וחוות חקלאיות מדי פעם. לאורכה של רוב הדרך זורם נחל ובסך הכל הנוף נעים מאוד וקל לראות אותו כי הרכבת נוסעת במהירות סבירה ביותר (לא יודעת כמה, זה במיילים לשעה…).

אחרי 20 דקות בערך, הרכבת עצרה במסעף רכבות והקטר נסע קדימה ואחורה עד שהוא התחבר בחזרה לרכבת בצד שלנו. כל צוות העובדים  מורכב ממתנדבים שמנסים לדמות כמה שאפשר את הנסיעה ברכבת לפני 150 שנה, שזה אומר למשל שהם מסמנים עם הידיים לנהג הקטר איך לנסוע, מתי לעצור ובכלל מה לעשות – ככה שזה מאוד מרשים לילדים לראות את זה קורה על באמת. עובדי הרכבת נתנו לילדים לעמוד ממש בקצה הקרון והם יכלו לראות את הקטר נוסע אחורה ולהרגיש על באמת את ה"בום " של ההתחברות.

בדרך חזרה, התמזל מזלנו והקטר היה צריך למלא מים במיכל הקיטור שלו (זה לא קורה בכל נסיעה, אלא רק אחת לכמה נסיעות). זה נחמד מאוד, מישהו עומד על המיכל, ומכוון את נהג הקטר עד שהחור שדרכו ממלאים את המים נמצא בדיוק מתחת לצינור של מגדל המים שממנו ממלאים את המים – ואז משפיץ זרם עצום של מים אל תוך המיכל….
כשירדנו מהרכבת הילדים רצו בחזרה אל שולחן הרכבות ושיחקו שם עוד שעה ארוכה. כל כך כיף להיות ילדים…..

משם נסענו לעיירה קולומביה, שהיא עיירה שמדמה את החיים בעיירות כורי זהב במערב הפרוע. יש שם חנות ממתקים של פעם, רופא שיניים של פעם, נפח, בנק, מוזיאון, בית קפה, מסבאה, מקום שבו מחפשים זהב ועוד כל מיני דברים חביבים של פעם.
עלינו על כרכרה של פעם, עם רָכָּב, סוסים והכל. בדרך, עצר אותנו שודד דרכים ובדק מה יש לנו לגנוב. חיליק נאלץ להיפרד משני מטבעות של דולר (של פעם או לא?) כדי שנוכל להמשיך בדרכנו.
אחרי שאכלנו ממתקים וסיירנו בעיר ובמוזיאון, נסגרה העיירה (בכל זאת השעה היתה 16:00….) ואנחנו נסענו כמה דקות לעיירה אחרת שבה ישנו את הלילה. בדרך עברנו בתוך תהלוכת הלאווין (זה היה בדיוק יומייים לפני הלאווין) והיה מאוד נמחד לראות עיירה שלמה צועדת ברחוב הראשי (בערך חצי קילומטר של רחוב ראשי… אבל עדיין תהלוכה חביבה מאוד של תחפושות משמחות…)

אחרי שנחנו קלות, נסענו לאכול ארוחת ערב במסעדה סינית. לכל אחד היה מה לאכול שם, וכולנו שמחנו מאוד. לקראת הסוף הילדים כבר לא יכלו יותר ורצו והשתוללו במסעדה והיה צריך שמבוגר אחד ישגיח כל הזמן על רמת הרעש, אבל בסך הכל היה חביב למדי. בתור קינוח נכנסנו לגלידריה שליד וכל ילד קיבל מנת גלידה טעימה מאוד. חיליק השקיע בעצמו ולקח בערך חצי קילו גלידה לבדו (בהמשך הערב, גם אני וזאביק התפנקו בכזו מנה – אבל ביחד….)

למחרת, נסענו שוב לג'יימסטאון ושוב נסענו ברכבת (עלות כרטיס מנוי שנתי זולה ב- 2 דולר משתי נסיעות, ככה שיום קודם עשיתי מנוי שנתי, כדי שנוכל לנסוע לשם שוב ושוב במהלך השנה). שיחקנו עוד קצת בשולחן הקטרים, אכלנו צהריים ונסענו הביתה עייפים אך מרוצים….(ולא הפסדנו בטלוויזיה סרטים מצויירים :-))

ולכל מי שהתלונן על מיעוט התמונות בפוסט של הלאווין – נראה אתכם מתמודדים עם זה… (הייתי מכניסה גם סרט של התחברות הקטר – אבל בחייכם, אין לי סבלנות לערוך את ה- 10 דקות המייגעות האלה…)