מכירים את משל העז?

חסיד אחד בא לרבי שלו ומקונן על משפחתו הגדולה, וכבר אין מקום בדירת החדר וחצי לכל צאצאיו המרובים.
אומר לו הרבי: "תכניס עז הביתה".
תמה החסיד אך עושה כמצוות רבו.
אחרי שבוע הוא שב אל הרבי בוכה: "הכנסתי עז לביתי כפי שהורית לי, אך המצב נהיה הרבה יותר גרוע. ממש אי אפשר לזוז בבית!"
עונה הרבי: "עכשיו תוציא את העז".
לאחר מספר ימים החסיד שב אל הרבי שמח וטוב לב, ומודה לרבי על עצתו: "הוצאנו את העז, ואכן יש עכשיו הרבה מקום בבית לכולנו!"

תמיד אין לנו זמן. 4 ילדים (במיוחד בהפרשים כל כך קטנים ) זה המון עבודה.
אף פעם אין לנו זמן . תמיד אנחנו רצים אחריו. ולא מספיקים כלום.
ככה זה.

יש לי רשימת מטלות. ארוכה כאורך הגלות. אני אף פעם לא מגיעה אליה. אפילו לא למטלות הכיפיות (כמו לבחור לעצמי תיק שהחברות שלי קנו לי מתנה ליומולדת 40, לפני יותר משנה. או ללכת למסאז' שקנו לי ללידה של ברק לפני יותר מחצי שנה….).

תמיד אני מפנטזת על זה שיבואו האורחים שלנו מישראל ויהיו עם הילדים ואני אוכל להתקדם ברשימת המטלות (שבכל רגע נוספת לה עוד מטלה….). זה אף פעם לא קורה.

יותר מדי כיף לנו להיות עם האורחים שלנו ואין לנו שום חשק להתקדם במטלות על חשבון הזמן איתם.

מאז שברק נולד, היתה אלינו רכבת אווירית (היא עוד נמשכת לשמחתנו :-)). קודם עירית וצחי, אחר כך קרן ועדידי, חודשיים אחריהן רחלה ומיד אחריה תמי וישראל, ותחילת הקיץ עירית ושמיל.

האחרונים שבאו לבקר היו The RON's 🙂 , שמילאו את 3.5 השבועות האחרונים בכמות של טיולים, אוכל, ביקורים במקומות כיפיים ומניבים, במשחקים והשתוללויות עם הילדים ובהמון שמחה ואהבה גדולה.

והיום הם טסו בחזרה לישראל. והבית שבדרך כלל מרגיש לנו קטן, וצפוף – התרחב פתאום.

והזמן שבדרך כלל מרגיש לנו עמוס – עמד מלכת ואיפשר לנו לנוח.

והכל היה שקט ואיטי וקליל ונעים.

אז למה אני ממש ממש מתגעגעת לשלושת העיזים האלה???