לא יאומן איך הזמן רץ. לפני שלושה שבועות בשעה הזאת עוד היינו משפחה עם 3 ילדים. ועכשיו יש לנו תינוק בן 3 שבועות כבר!!!
(ברור לכם שהפוסט לא פורסם בזמן ההוא ועכשיו כשעברו 10 שבועות מהלידה אני עובדת עליו….)

את סיפור הלידה שלו, אני אכתוב בפעם אחרת, אבל קצת על הכניסה של התינוק למשפחה….

מיד אחרי הלידה, זאביק דיבר עם צחי, אח שלו, במסגרת סבב השיחות הבילאטרליות שערכנו מחדר הלידה (כולם ענו לנו, חוץ מאורנה שבחרה ללכת לסרט בדיוק ביום שנולד לנו תינוק. חסרת התחשבות…).
צחי אמר: "אהה,זה בן? אז אני בא לברית". ככה. בלי הרבה סיבוכים. בלי עניינים. פשוט אמר, בלי לבדוק תאריכים, בלי לבדוק מחירים – בלי ווגע'ראס.
אם היינו יודעים שככה יהיה לא היינו חושבים כל כךהרבה אם לעשות בן או לא (לא שהיתה כאן באמת אופציה לבחירה – בכל זאת "מה שיוצא אני מרוצה", אבל הרבה פעמים עלה הנושא הזה לדיון במהלך שני ההריונות האחרונים – "אם יוולד לנו בן,איך נעשה לו ברית בלי אף אחד מהמשפחות שלנו?")

כמה דקות/שעות אחר כך – עירית (אמא של זאביק) שמעה שצחי בא ומיד אמרה שהיא גם באה. ככה. בלי סיבוכים. בלי עניינים. פשוט אמרה שהיא באה ומאותו רגע סמכה על כל מה שצחי אמר: מתי טסים, איך טסים, עם מי טסים – לא עניין אותה כלום, העיקר שהיא באה. והאמת – גם אותנו לא עניין כלום – העיקר שהם באים! כל הכבוד!

איזה כיף. גם תינוק חדש. גם המשפחה שלנו באה. גם יצא סופשבוע ארוך כשהם יהיו. כיף.

אחרי סבב השיחות מחדר הלידה, העבירו אותי לחדר. לא גדול. מקום בדיוק למיטה שלי ושל התינוק ולעמוד הזה שעליו תולים את השקית הזאת שאני לא זוכרת איך קוראים לה אבל היא מחזיקה את הנוזלים שזורמים לי לתוך הוריד. חדר קטן – אבל שלי. לבד. בדיוק מול עמדת האחיות (לרגע הייתי מודאגת מהרעש ואז נזכרתי שאני בקליפורניה ולא בכפר סבא….).

זאביק הלך להביא את הילדים מהגנים ואת כפיר מעופר ולירון (זה המקום להודות למירב וליאור שלקחו את כפיר לבית ספר על הבוקר, להילה ונועם שלקחו את כפיר מבית ספר, לאלי שבא על הבוקר והיה עם אלה ויואב ולקח אותם לגנים, ולתמר שאיפשרה את זה 🙂 ).

אני נשארתי בחדר עם התינוק הישן. צריך להחליף לו חיתולים, "לבנדל" אותו (פה לא מלבישים בגדים בימים הראשונים, עוטפים כמו "מומיה" בבד גדול ואם קר – אז בשני בדים, זה נקרא BUNDLE – עיטוף), להניק אותו. ואני עושה את כל הפעולות האלה בטבעיות גדולה ומדי פעם מסתכלת ואומרת לעצמי – "בחיי, לא להאמין שזה התינוק שלי – לפני שעתיים / שלוש / שש הוא עוד ישב לי בבטן ועשה לי בלאגן …

Download Video

(דרך אגב, את הכובע המהמם שיש לתינוק על הראש סורגות מתנדבות בבית החולים. כל תינוק מקבל במתנה כובע ייחודי שאין עוד אחד כמוהו בעולם. מקסים בעיני).

האחיות באות ובודקות ושואלות גם אני רוצה להישאר יומיים או לקבל שיחרור מוקדם. ואללה, בנות – לא ידעתי שאפשר. בטח שיחרור מוקדם. אני – זה לא בשבילי בתי חולים. אפילו שלכם. שהוא מדהים ואתן מקסימות – אבל אני אשן טוב יותר בבית שלי. וארגיש טוב יותר ליד הילדים והבעל שלי. והתינוק – תאמינו לי ירגיש הרבה יותר נעים כשהאחים שלו מוחצים אותו … יאללה, תשחררו אותי מוקדם על התנהגות טובה בלידה ואחריה….

שבת בבוקר, בדיקות דם לי ולתינוק. ביקור רופא לי ולתינוק. בדיקת שמיעה. בדיקת משהו אחר. בדיקת אחות. מחכים לתוצאות של בדיקות דם. יאללה. שחררו. בא לי הביתה.

זאביק שכח להביא את הסלקל בערב הקודם. בלי זה לא יתנו לי לצאת מכאן עם התינוק. הקפצתי את אלה ברק (רמז לבאות) להביא את הסל-קל מהבית ישבנו וקישקשנו – בית קפה בבית חולים….

האחיות המליצו להזמין ארוחת צהריים למקרה שהתוצאות יגיעו באיחור (או זאביק…).
ועל זה יש לי הערת אגב שקשורה לבית החולים – אוכל מצויין, מעולה. באמת – ברמה של מסעדה – אבל אחרי לידה, נראה לכם שכזאת מנה מספיקה לי בתור ארוחת ערב או בתוק ארוחת צהריים??? ברור שבערב זאביק הביא לי סלט וגבינה ולחם וחמאה ובצהריים אכלתי ארוחה נוספת מיד כשהגעתי הביתה)

 

בינתיים בבית, זאביק והילדים שיחררו את העריסה מהאיחסון שלה בגראז'. ניקו ושמו סדין נקי. תיכף יהיה פה תינוק…

 

אחת בצהריים. אפשר ללכת הביתה. זאביק מארגן את הילדים ומגיע. אלה נרדמה עוד בבית וישנה באוטו אז זאביק לא יכול לעלות למעלה (מה גם שיש התרעה על מגיפת שפעת ואסור להכניס ילדים לבית החולים – רק להוציא…). האחיות עזרו לי עם כל הציוד (באתי ליום אחד עם תיק קטן, חזרתי עם המון ציוד תינוקות ותינוק אחד קטן).

כפיר ויואב מלאים בהתרגשות. אלה מלאה בשינה. כפיר ויואב עברו סופית למושב האחורי של הפיילוט. ככה זה יותר קל להכניס תינוק למושב האמצעי. הכנסתי את התינוק לאוטו. לאמצע של המושב האמצעי. בחיי, לא נוח. צריך להרים גבוה את הסלקל ולהיכנס לתוך האוטו ולהתכופף.
אין ברירה – צריך להתחדש…..

הגענו הביתה. התמונה המסורתית של הכנסת תינוק חדש הביתה בפעם הראשונה, על ידי על כל האחים שלו התפספסה כי אלה היתה צריכה להמשיך לישון. לא נורא. יהיו עוד הרבה כניסות. הבנים עשו עבודה מצויינת בלעדיה.

הלכתי להרדים מחדש את אלה ונרדמתי איתה קלות. פתאום היא נראתה לי ענקית. ענקית. אתמול היא היתה התינוקת הקטנה שלי והיום היא ע-נ-ק-י-ת. עניין של פרופורציות…

  אחר צהריים משפחתי. ישבנו ביחד כולנו ונחנו מול הטלוויזיה (למרות מה שנראה, הטלוויזיה לא הפכה להיות מרכז העניינים של הבית – אבל בהחלט במצבים מסויימים אנחנו נעזרים בה להיות בייביסיטר לשעה קלה או גורם מלכד להיפנוזה משפחתית….)

עירן ותמר חזרו ממש הרגע מישראל ובאו לראות את הרכש (תמר נזפה בי שלא חיכיתי עד שהיא תחזור מישראל כדי לעזור עם הילדים :-)).

כל ילד בתורו החזיק את התינוק החדש. איזו התרגשות.  אני חייבת להגיד שאין דברים כאלה. כפירי מהרגע הראשון כבר היה מלא באהבה אליו. ויואב – וואו, חיבק אותו ונישק אותו בעדינות וללא הפסקה. ואלה – הסתובבה מרגע שהיא התעוררה וקלטה מה העניינים ואמרה "תי-נוק. ש-לי."

ארוחת ערב, מקלחות – דווקא הלך חלק הערב, נקווה שזה סימן לעתיד… שאיפה עמוקה מהריח של כל הילדים שלנו – כל הארבעה… איזה כיף שחזרתי הביתה 🙂 זה עושה לי לילה טוב 🙂

בלילה, במיטה עם זאביק, (ללא הבטן הענקית שיצרה בין חלקים שונים שלנו מרחק בחודשים האחרונים), חשבתי לעצמי שאני לא אהיה פולניה ואשאל "למה מגיע לי כל הטוב הזה?". אני אהיה שמחה וטובת לב ואגיד לעצמי "מגיע לי כל הטוב הזה!!!" – יש לי 3 ילדים מקסימים ובעל מהמם ועכשיו הצטרף אלינו תינוק אחד קטן וחמוד בכניסה חלקה כאילו הוא איתנו כל החיים….

באמת מגיע לי כל הטוב הזה – איזה כיף לי ….