באוניברסיטה, כשהיינו לומדות, הייתי מלמדת את כל הבנות. היינו יושבות ביחד, הייתי קוראת את החומר ואז מסבירה במילים פשוטות את כל החומר הנלמד.
בניגוד לתואר הראשון שבו כתבתי מעט מאוד ולכן צילמתי את כל החומר מאורית, חגית, ליאת ומיטל, בתואר השני הגדלתי לעשות והלכתי לכל הקורסים, בהרבה מקרים לבד, כי הקורסים שלקחנו היו בבקרים והחברות שלי עבדו (זה היה בתקופה שלפני, תוך כדי, ואחרי שעבדתי אצל ניר צוק, ככה שיכולתי להרשות לעצמי גמישות בשעות). מה שאמר שהפעם צילמו ממני את החומר (!!!!) וידעתי הרבה יותר להסביר מאשר מקודם ולתת דוגמאות טובות יותר מאשר המרצים (באמת, קורס שיווק בעידן האינטרנט שבו המרצה נתן דוגמאות על שיווק באפריקה בשנות השמונים….)

כשעזבתי את אמדוקס לפני שבע שמונה שנים, התחלתי ללמוד קורס במכללת "מגמות" של משקיעים בבורסה, שבסיומו אפשר לגשת לבחינות רשמיות של אישהשהו משרד ממשלתי ליועצי השקות וניירות ערך. למדתי את הקורס עם מורן, שהתחילה לעבוד באותו הזמן בבנק הפועלים, ובסיומו של הקורס ניגשנו לשלוש בחינות. גם במקרה הזה, ידעתי יותר טוב ממורן את התיאוריה ובמרבית המקרים כשענינו על שאלות בבית, הצלחתי יותר טוב ויותר מהר ממנה, אבל בשני המבחנים הראשונים שהיו אמריקאים היא קיבלה 8-12 נקודות יותר ממני ובמבחן השלישי שהיה מבחן פתוח, אני נכשלתי והיא עברה בגדול.

לא עזר כל מה שעשיתי, כל מה שלימדתי את השאר, כל כמה שידעתי את החומר, עדיין הצלחתי בכל המבחנים לקבל פחות מהבנות שלמדתי איתן… בשלב מסויים הבנתי שאני פשוט גרועה במבחנים. יש מצב שיש לי חרדת מבחנים, יש מצב שאני יודעת יותר מדי ולכן מסתבכת עם החומר, יש מצב שאני פשוט אהבלה – פשוט תמיד קיבלתי ציונים פחות טובים (ולא ב- 2,3 נקודות, בעשרות שלמות ברוב המקרים…)

לפני כמה זמן התחלתי לדבר עם רועיקי על נושא הבגרות במתמטיקה (בכל זאת, לימדתי 3 שנים קבוצות בני נוער לקראת בגרות והוא "נוער" אז יש על מה לדבר…) ואמרתי לו שבמבחני בגרות במתמטיקה צריך לכתוב יותר מאשר בבגרות בספרות. בבגרות במתמטיקה שלי, כתבתי מחברת לכל יחידה (עשיתי בנפרד 3 יחידות בחורך ו-2 יחידות בקיץ), וגם שם למרות שידעתי מעולה את החומר, עשיתי טעויות חישוב, ככה שקיבלתי בבגרות רק 93, למרות שבמחינת ידיעת החומר ידעתי 100.

מאז סיום התואר השני, לא חושבת שניגשתי לאיזה שהוא מבחן. עד שהגענו לכאן והייתי צריכה להוציא רישיון. אמרתי לעצמי, מה הבעיה, כבר יש לי רישיון, אני נוהגת כבר יותר מ-20 שנה (אלואים!!! כמה שהתבגרתי!), לא עשיתי אף פעם תאונה רצינית (נכון שפעם הורדתי למישהו את הטמבון האחורי תוך כדי סיבוב עם ה"סופה" של זאביק אבל זה רק בגלל שהוא חנה על הסיבובברחוב מאוד צר ולא ענה לצפצופים שלי במשך רבע שעה) – מה כבר יכולה להיות הבעיה?

הלכתי למשרד הרישוי האמריקאי בחודש דצמבר, קצת אחרי שקיבלתי את ה- social security number שלי. קראתי את כל החוברת של חוקי התנועה קודם ועשיתי את המבחנים שרצים פה בין כל הישראלים וחשבתי שאני מוכנה.

מובן שבמבחן הראשון שעשיתי נכשלתי לגמרי. היו המון שאלות על "מהי המהירות המקסימלית באזור עסקים / גני ילדים / מגורים / כביש מהיר וכו' וכו' וכו'", המון שאלות על פרטים קטנטנים שבחיים לא הייתי זוכרת, גם אם הייתי רואה את זה קודם.

במבחן השני שעשיתי באותו היום ממש, עברתי. טוב, המבחן היה ממש דומה למבחן אחר שכבר ראיתי וידעתי את כל התשובות עליו – אז הרגשתי מאוד בטוחה.

ואז הגעתי למבחן "מאחורי ההגה" – מה שנקרא בעברית "טסט". הבוחנת היתה הודית נחמדה מאוד, שאמרה לי "טוב, את כבר נוהגת מספר שנים, אז אני לא חושבת שצריכה להיות בעיה"… לא צריכה להיות בעיה באמא שלך!!! כולם אמרו לי לפני שניגשתי לטסט שחייבים להפנות את הראש אחורה מעבר לכתף, ממש להוציא את הראש מהמקום, בכל פעם שעוברים נתיב או פונים כי זה מה שחשוב לבוחנים. חשבתי שזה מה שעשיתי וחשבתי שעברתי אחרי 20 דקות של טסט. אבל הבוחנת חשבה אחרת. היא אמרה שאני מפנה את הראש אחורה כשאני פונה ימינה או עוברת נתיב ימינה אבל לא בצד שמאל. אז היא הכשילה אותי.

בטסט השני, שהיה בסן חוזה (ולא בסנטה קלרה שזה יותר קרוב פיזית אבל מאוד עמוס ולכן אין תאריכים), נהגתי בסביבה מאוד קשה, המון עבודות כביש, המון ילדים חוצים, המון כבישים משובשים וחשבתי שנהגתי טוב, עד שהבוחנת אמרה לי לפנות שמאלה. הסתכלתי שמאלה במראה ומאחורי הכתף, אבל אז לא הייתי בטוחה אם הבוחנת רוצה שאני אפנה שמאלה בפניה הקרובה או בזו שאחריה ותוך כדי שהיא ענתה לי כבר עברתי נתיב והסתכלתי שוב במראות ואחורה "כשכבר הייתי בשלושת רבעי המסלול השמאלי" כהגדרתה. נכשלתי.

בין טסט השני לשלישי זאביק הספיק לעבור תיאוריה (בפעם הראשונה) ולעבור טסט (בפעם הראשונה). זה כבר עיצבן אותי. אני נוהגת הרבה יותר טוב ממנו ויודעת הרבה יותר טוב ממנו את חוקי התנועה ובכל זאת הוא עבר ואני נכשלתי. מעצבן!

הטסט השלישי, התחיל גרוע ונמשך גרוע. חזרנו מישראל יום קודם, ירד מבול בחוץ, הבוחן היה עצבני מאוד מאוד ודיבר מהר מהר בתחילת הבחינה. נאלצתי לשאול אותו כמה פעמים מה הוא אמר עוד בזמן שהיינו בחניה של משרד הרישוי. ביציאה ממשרד הרישוי הוא ביקש ממני לפנות שמאלה. פניתי כמו שצריך ואז נכנסתי לנתיב שפונה שמאלה שמימינו קו לבן (שלא אמורים לעבור) ולא ידעתי מה לעשות. נעצרתי ושאלתי אותו פעמיים מה לעשות והוא לא ענה. בסוף הוא אמר "את אמורה להצליח להתמודד עם כל מצב שאת נמצאת בו. תבחרי מה את רוצה לעשות" אז פניתי שמאלה. מיד אחרי הפניה הוא אמר לי לפנות שמאלה לתוך משרד הרישוי. מיד נלחצתי כי חשבתי שהוא הכשיל אותי מיד בתחילת הטסט ופניתי שמאלה מתוך הנתיב של שממשיך ישר ולא מתוך הפנייה הייעודית שמאלה (יש איזה שהוא קטע של נתיב שמסומן בצורה מסויימת בארצות הברית). מיד הוא הוביל אותי אל החניה השמורה למי שסיים את הטסט והסביר לי שנכשלתי בכלל הפנייה הייעודית. לפי המהירות שבה הוא צייר את מצב הצומת אפשר להבין שזאת ממש לא פעם ראשונה שהוא מכשיל ככה אנשים, אבל מבחינתי זה אמר שצריך להתחיל את הכל מחדש.

אז לקח קצת זמן עד שאזרתי אומץ וניגשתי שוב למבחן התיאוריה (קודם צריך לעבור מסלול ייסורים שכולל בדיקת הטפסים שמילאתי בעמל רב ובדיקת עיניים ותשלום של 31$). עשיתי מבחן טוב, אבל הבודקת לא ראתה שבטופס שהיא משווה מולו חסרה תשובה ולכן כמעט הכשילה אותי (המבחן הוא מבחן אמריקאי והם יושבים עם דף שמצויירים בו מלבנים לבנים ושחורים במקום של התשובות ומשווים את הסימונים שלך עם הסימונים שמודפסים להם, במקרה של המבחן שלי היתה חסרה התשובה לשאלה האחרונה, אז היא השוותה את התשובה עם השאלה הלפני אחרונה – על זה כל מה שיש לי להגיד זה "אמריקאית אמיתית…."). אחרי עשר דקות שבהן ניסיתי לשכנע אותה לספור את התשובות, היא נתנה את השאלון שלי למישהי אחרת, שהיתה הרבה יותר סבלנית ומיד ראתה את מה שהסתומה לא ראתה – שחסרה תשובה בצילום התשובות שלה. היא לא התעצלה והלכה לחפש את המקור ומיד סימנה שעברתי בשתי טעויות בלבד (בתיאוריה ראשונה מותר לטעות ב- 6 שאלות, אבל מהשניה והלאה מותר רק 3).

ביקשתי מזאביק שייסע איתי פעם או פעמיים לבד כדי שאני אוכל לתרגל את הנושא של הטסט והוא יגיד לי מה לא בסדר. זה לא יצא לפועל והנושא של חוסר רישיון הנהיגה האמריקאי ישב על הצוואר שלי כמו אבן ריחיים. אז קבעתי טסט בלי להגיד לאף אחד והלכתי באחד הימים.

כשבאתי לטסט, וניגשתי לרישום ישבה אותה בחורה סבלנית ונחמדה שבדקה את התיאוריה שלי והיתה סבלנית גם כשהיה צריך להתחיל הכל מחדש (זה קרה לי כל פעם – משהו לא אוהב אותי במקומות רשמיים). ובסוף איחלה לי בהצלחה.

ישבתי לי באוטו ותהיתי על מה אני הולכת להיכשל הפעם. ואז נכנסה טסטרית, חביבה, עם מצב רוח טוב, שהסבירה לי מה היא רוצה שאני אעשה בלי הרבה התחכמויות. נסעתי לאט וביציבות, הסתכלתי מעבר לכתף ונסעתי על גבול המהירות המותרת בכל מקום. היא לא חיפשה מקומות מיוחדים כדי להכשיל אותי, היא לא נכנסה למקומות שהם מועדים לפורענות מראש, היא לא נתנה לי לנהוג ברוורס מרחק ארוך. כל דבר שהיא ביקשה ממני לעשות היה כדי לראות שאני יודעת מה לעשות ולא כדי למצוא דרך להתקיל אותי.

אחרי עשר דקות של טסט היא החזירה אותי למגרש החניה של משרד הרישוי. מכיוון שמבחן אמור להימשך בערך 20 דקות הייתי בטוחה ששוב נכשלתי ולא ידעתי על מה הפעם. כשהבוחנת אמרה "Well, you passed the driving test", לא הבנתי ושאלתי אותה "I passed the test ?" היא הסתכלה עלי בפליאה ולא הבינה למה אני שואלת. "Yes, you passed the test, please go inside to line D, and give them your forms – good luck" ויצאה מהאוטו ("כן, עברת את הטסט. בבקשה היכנסי פנימה לטור שמסומן באות D ותני להם את הטפסים שלך. בהצלחה.").
ישבתי באוטו כמה דקות ולא הבנתי מה קורה מסביבי. הרגשתי מטופשת מאוד. דבר כל כך פשוט ובסיסי שאני עושה כל יום (שלא לומר המון זמן במהלך היום בדרכי אל/מהגנים אל/מהקניות המרובות שלי, אל/מהחברים) ולקח לי כל כך הרבה זמן לקבל אישור רשמי שאני יכולה לעשות את זה כאן….

אז עכשיו זה רשמי, קיבלתי את הרשיון בדואר ואני יכולה לנהוג בארצות הברית בלי בעיה.