28 ליולי 2022, באנף

בבאנף ביקרנו גם אתמול וגם שלשום, אבל לפרק זמן קצר מאוד. שלשום היינו בסרט Thor – Love and Thunder ואתמול הסתובבנו קצת בעיר בחיפוש אחרי מקום לאכול, אבל ברק היה עקשן מאוד ובסוף נעסנו למקום אחר לאכול סושי.

היום, עלינו בגונדולה להרים שמעל באנף – וכל מה שיש לי להגיד זה וואו!!! בעיני זה אחד המקומות הכי יפים שהיינו בהם במהלך הטיול, אולי אפילו הכי יפה מכולם.

התור שלנו היה ב 11:50 (אפשר להזמין כרטיסים באינטרנט, ואז נותנים לכם לחנות בחניה הקרובה, אם לא הזמנתם תור באינטרנט – תצטרכו לחנות בחניה הרחוקה ולהגיע איכשהו לבניין שממנו יוצאת הגונדולה). בפנים- תור מסודר כרגיל ומתקדם מהר מאוד… כל קרונית יכולה להכיל עד 4 אנשים (ולא משנה בשקרונית לפנינו עלו 4 אנשים ששקלו יותר ממה שכולנו שוקלים ביחד…), אז עלינו בשתי קרוניות: זאביק יואב ואלה, ובשניה: כפיר, ברק ואני. הנוף מהמם עוד כשעולים בגונדולה, ואם לא היה לי פחד גבהים, יש מצב שהייתי יושבת דבוקה עם הפנים לזכוכית. במקום זה, השתדלתי לא להיות אמא לחוצה ולא דרשתי מברק וכפיר לשבת כל הזמן, רק שלא ינדנדו את הקרונית יותר מדי והתפללתי שלא תיעצר הקרונית ונישאר תלויים בין שמיים וארץ. בדרך, לא התאפקתי והתקשרתי לאורנה (אחותי). רציתי שהיא תראה את הנוף המהמם הזה. בדיוק כשדיברנו איתה, עברנו את העמוד הכי גבוה בדרך – זה שמעלה את הקרונית אל מעל הגובה של צמרות העצים – לרגע הפסקתי לנשום….

כשמגיעים למעלה, יש תצפית עם נוף מטורף על באנף, עם הנחל שעובר בתוך העיר ומקיף אותה, עד שהוא נשפך לאגם קטן שנשפך לאגם גדול. פתאום, אחרי 4 שבועות של טיול, הצלחתי לראות את הנוף באמת. אנחנו נוסעים שעות בתוך הנוף, ורואים את ההרים מלמטה, אבל רק היום – ראינו את הנוף מאחת הפסגות הגבוהות, וזה היה פשוט מהמם!

מהבניין שאליו מגיעה הגונדולה, יש טיילת עץ שמובילה לפיסגה אחרת, לא רחוקה – אבל הנוף ממנה משקיף לאיזור קצת מרוחק יותר מבאנף – עוצר נשימה ממש. הלכנו כל הדרך עד לצד השני, עלינו למעלה למבנה שהוקם שם לפני כמה עשרות שנים. אני מודה שרק ריפרפתי על השלטים עם ההסברים, כי הנוף היה הפעם הרבה יותר מעניין בעיני מאשר ההיסטוריה.

יואב מרגיש חולשה ברגליים בימים האחרונים. יש מצב שהיתה לו קורונה לפני 10 ימים ולא ממש התייחסנו לזה. עד היום לא היתה לו בעיה ללכת ואפילו לרוץ את כל המסלולים שזאביק לקח אותנו אליהם, אבל היום הוא ממש היה "יורוד". ועדיין, הלכנו הלוך ושוב לאורך כל הטיילת, חזרנו לבניין של הגונדולה, שיש בו קצת מידע על הטבע והנוף שמסביבנו. ראינו את סרטון התדמית של באנף (לא אחד הטובים בעינינו) וירדנו חזרה. מפה לשם – הגענו למעלה בסביבות 12 והתארגנו לרדת למטה בסביבות 2 בצהריים. אני כבר הייתי רעבה מאוד…

במקום ללכת למערה שזאביק רצה להגיע אליה, החלטנו לחזור לעיר עצמה וללכת לאכול. יש בבאנף דאון טאון קטן-בינוני ויש בו כל מיני מסעדות שנחמד לשבת בהן בחוץ. בחרנו מסעדה מגוונת Three Bears: זאביק אכל המבורגר, כפיר פיצה של גדולים (5 גבינות – שהגיעה בלי רוטב, כנראה ככה זה אמור להיות), יואב לקח "סטייק על מקל" – צלעות כבש שיושבות יומיים במרינדת רימונים – טעם ואמר שלא טעים לו (גם ברק אמר אותו דבר, רק זאביק התענג), אלה הזמינה פיצה בלי רוטב מתפריט הילדים וברק התלונן שאין לו מה לאכול. אבל הסכים לחכות עד סוף האוכל כדי ללכת לקנות לו סושי. היה נחמד פלוס, אבל אני הייתי מעדיפה שנמשיך את הניסיונות הקולינריים ונלך למסעדה הודית 🙂

כשסיימנו לאכול, הלכנו לקנות סושי לברק בסושייה קרובה. השארנו את זאביק, ברק ויואב להזמין והלכתי עם אלה וכפיר לראות אם יש מקום לקנות בו חולצה או שתיים עם כיתוב שקשור לבאנף במחיר סביר. (רגע הסבר – בכל מקום שהיינו בו יש חנות מזכרות שאפשר לקנות בה חולצות, יפות יותר או יפות פחות, אבל אני לא קונה חולצות טריקו במחיר של $50 קנדי לחולצה. ולמרות שגם אלה וגם אני מתבאסות מזה, הדבר היחיד שאני מוכנה לקנות במחירים המופקעים של חנויות המזכרות האלה – זה מגנטים למקרר, כי זה משהו שיישאר איתנו לכל החיים ויזכיר לנו איפה היינו).

נכנסנו לחנות שנקראת BIG BEAR ושם, להפתעתי הרבה, היו חולצות טריקו במחיר של $15 (קנדי) שנראו חמודות מאוד. מיד בחרנו לכפיר ולזאביק חולצה והמשכנו להסתובב בחנות. כשראיתי שיש מבחר ממש משמח, וגם מבצע (2 חולצות ב $25), שלחתי את כפיר אל החום להביא את זאביק, ברק ויואב. הסתובבנו בחנות יותר מ 30 דקות, מודדים, מנסים, מחליפים – בסוף יצאנו עם 7 חולצות (לכפיר, יואב, אלה וזאביק) ו – 2 סווטשרטים לכפיר ויואב – כל זה ב $180 קנדי (שזה משהו כמו $140 אמריקאי). כשיצאנו מהחנות, דיברתי עם אלה שכל הזמן רוצה לקנות ולקנות בחנויות המזכרות – והיא הבינה שבמחיר של 3 חולצות בחנויות המזכרות, קנינו הרבה יותר בחנות הזאת.

ועל זה יש לי משהו להגיד לאלוהי הקפיטליזם האמריקאי (או סתם לבעלי חנויות המזכרות למיניהן). זה נכון שאם אתם מוכרים חולצה ב $50 אתם מרוויחים הרבה יותר על החולצה הזאת, מאשר אם הייתם מוכרים אותה ב $15. אבל מצד שני, אם הייתם מוכרים אותה ב $20, גם הייתם מרוויחים, וגם הרבה יותר אנשים היו קונים את החולצות שלכם… ולראייה – כמות האנשים שהיתה היום בחנות הזאת, היתה גדולה פי 20 מבכל חנות מזכרות שהיינו בה (אםילו במקומות עמוסים) וכולם הסתובבו לפחות עם פריט אחד. וכשבחנתי את הסווטשרטים / חולצות, שמתי לב שראיתי הרבה מהחולצות האלה על אנשים שהסתובבו ברוקיז בימים האחרונים. יכול להיות שהחולצות לא נקנו בחנות הספציפית הזאת, אבל נראה לי שדווקא כן…

נכנסנו לחנות אחת נוספת, קנינו שתי חולצות מצחיקות (לברק ולי) ומכנסיים לאלה והמשכנו לדרכנו. למרות שיש עוד המון מה לראות באיזור של באנף, זאביק עשה החלטה פיקודית ובחר לצאת לדרך ולנסוע למלון שלנו בקלגרי. היתה אווירה טובה באוטו אחרי האוכל והקניות, ואני חושבת שגם לזאביק כבר נמאס מהתלונות הבלתי פוסקות של ברק ואלה על זה שצריך לצאת מהאוטו לראות את הנופים…

אז נסענו שעה וחצי (מה שהשאיר לנו רק עוד שעה וקצת בספר שאנחנו שומעים עכשיו) והגענו למלון שיש בו בריכה עם מגלשת מים נחמדה מאוד. מיד ירדנו לדגום את הבריכה. אחרי 5 דקות, הבנתי שאין לי באמת מה לעשות שם. זאביק נשאר עם הטלפון שלו, הילדים עלו וירדו במגלשה ואני עליתי לחדר לנוח. כולם חזרו ב 9, התקלחו ומיד התחברו לאלקטרוניקס. ב 22:40, כשאמרנו שהולכים לישון – ברק ואלה נזכרו שהם רעבים. זאביק ירד לאוטו, הביא להם לחם, חמאה וגזר גמדי ובזאת הסתיים היום…

מחר – פארק שעשועים קטן ועוד קצת בריכה ….