12 בלילה, בחלון שלי יש אור כאילו השעה 6 בערב. זאביק הצליח לכסות  את החלון שקבוע בדלת של הקראוון. את זה אני לא מבינה ואם הייתי יכולה הייתי שואלת את מי שתיכננו את הקראוון: דאגתם שאפשר יהיה להחשיך את כל הקראוון חוץ משני מקומות, החלון שקבוע בדלת והחלון שמעל המיטה שמעל הנהג – למה? התקמצנתם על שני וילונות? רציתם שמי שישן במרכז בקראוון יסבול מנדודי שינה???

הימים שלנו מתארכים מאוד. אפילו שאנחנו מנסים לצאת בשעות סבירות,  אנחנו מגיעים לחניון הלילה רק ב 8:30 בערב או מאוחר יותר. זה אומר שארוחת הערב מושרשת רק בסביבות 9:30-10:00 והולכים לישון כאן בסביבות 11:00-11:30. זה מאוחר בשבילנו.

רוב הזמן, בנסיעות, חלק מהילדים נרדמים. אני תמיד נרדמת, אבל זה לא חדש… הבעיה היא שהם נרדמים רק בשעות אחר הצהריים, אז בשעות הבוקר הם עצבניים קלות. בעיקר ברק, שמתעקש שהוא לא עייף.אבל הוא כן. והוא גם עצבני קלות כי הוא חושב שהוא צריך להיות 9 שעות ביום באלקטרוניקס. והוא חושב שאנחנו לא צריכים לטייל ברגל. והוא לא אוכל כאן מספיק פירות וירקות. בקיצור, הבן של אמא שלו 🤨

זאביק ואני מתיישרים בכמות שעות השינה שלנו. והגב שלי כבר כמעט השתחרר, ואיתו גם הכאב ברגל ובאגן. זה אומר שיש לנו יותר סבלנות ופחות עצבנות ואפשר להגיב (קצת) יותר בעדינות למה שקורה עם הילדים, ואפשר לנשום עמוק ולענות תשובות מנומקות לשאלות ולטרוניות.

היום, כשהתחלנו את המסלול, אלה רצתה לענות על כל השאלות בחוברת Junior Ranger, ולא רצתה ללארפפ עם הילדים. ברק התעצבן וכעס והתחיל להתלונן ולהיות לא נעים לסביבה. בימים הקודמים, פשוט הודעתי לו שהוא מפסיק מיד. היום, הסברתי לו למה ההתנהגות הזאת לא נעימה, למה מותר לאלה לבחור לעשות דברים שאולי פחות מעניינים אותו ואיך הוא יכול להתמודד עם זה.

הוא בחר להמשיך להיות עצבני. ביקשתי ממנו לעצום את העיניים ולנשים עמוק ולשחרר את הכעס ואחר כך התחבקנו חזק והוצאנו את הכעסים בחיבוק מועך. זאת לא אסטרטגיה חדשה. אנחנו עושים את זה כל הזמן. אבל היום זה בא מהמקום הנכון. בניגוד לימים בתהקודמים שזה בא מהמקום של ההרגל.

כשהמשכנו ללכת, אמרתי לו שבאיזור הזה מזכיר לי את הנופים של שר הטבעות ושאלתי אם הוא רוצה לשמוע על ההוביטים. בהתחלה התשובה היתה 'לא!', אבל אחרי כמה שניות שמעתי קול קטן אומר "טוב, בסדר, תספרי". 3 הקילומטרים  הבאים עברו די בקלות, וגם כפיר ויואב הצטרפו בדרך לקהל המאזינים. זה הזכיר לי שפעם, הייתי מספרת לכפיר (אבל אולי גם לרועיקי) את הסיפור של הארי פוטר מהזיכרון (שלא לדבר על העובדה שפעם הייתי מספרת סיפורים מהלב!!!, אבל זה היה כשהייתי צעירה, והיתה לי סבלנות והיו לי תאי זיכרון…)

הילדים מלארפפים המון. ברמה של כל שניה אפשרית. זה נהדר, כי זה מעסיק אותם, זה נותן להם להתמודד עם משברים, ומדי פעם זה מוציא אותי מדעתי. אבל רוב הזמן, זה ממש נהדר. אין לי אלא להודות לכריס שהמציא את ליגת הלארפ שנקראת Fanwar , על ההמצאה, ההתמדה (20 שנה הוא עושה את זה) והכי חשוב על קייטנת הקיץ שבה גם ברק השתתף ולכן הוא יכול להיות חלק אינטגרלי במשחק היומיומי.

12:15 בלילה. הגיע זמן לישון. לילה טוב