12:50 בלילה. אני יושבת על הרצפה בחדר הילדים ומלטפת את כפיר. הוא בן 11 וחצי ומתנדנדת לו שן טוחנת. לא זכרתי שעדיין נופלות שיניים בגיל הזה. מזל שהיינו אצל רופאת השיניים לפני חודש וחצי והיא אמרה שהשן מתחילה להתנדנד וזה ייקח בערך חודש וחצי. מדייקת השן שלו….

השן מתנדנדת כל כך וזה מציק לו. יש טעם של דם בפה, והלשון נמשכת לכיוון השן בלי כוונה או שעם כוונה של הלשון, אבל לא של כפיר. הוא לא יוכל להירדם. בסדר, ילד, אני אשב לידך עד שתירגע ותירדם.

יושבת וחושבת על עשרות הפעמים שישבתי לידו מאז שהוא נולד. בשנה הראשונה, כשהוא לא ידע לישון בלילה והיה מעיר אותנו עשרות פעמים בלילה. כשהוא גדל והיה חולה וישבתי לידו כדי להרגיש אותו. כשהוא פתח את הראש והיה בלחץ, יותר מאשר כאב לו. כשהוא שבר את היד וכאב לו והיה לו לא נוח. כשהוא היה מלא בליחה ולא יכול היה להירדם בשכיבה וישבתי בצורה אלכסונית כדי שהוא ישב בתוכי ויירדם עלי בישיבה..

זה מה שכל האימהות עושות? או שרק אני משוגעת?

שנינו עושים עכשיו מרתון של סרטי גיבורי על של מארוול. אנחנו רוצים לראות בעוד כמה שבועות את הסרט AVENGERS – End Game. בגלל זה הוא היה ער בשעה הזאת מלכתחילה. בזמן הסרט, אנחנו עוצרים מדי פעם וחוזרים 20 שניות אחורה כדי להבין יותר טוב. כפיר אומר שהעולם הזה, שבסרט, הרבה יותר רע מהעולם שלנו. באיזה שלב להגיד לו שהוא טועה? שבעולם שלנו ה"רעים" הם לא חצאי אלים או אלים או גיבורי על שירדו מהפסים. הם אנשים אמיתיים, בשר ודם, והדברים שהם עושים הם רעים באמת? אני מסתפקת בלהגיד שגם העולם שלנו לא מדהים.

כפיר בן 11.5, הוא גדל מול העיניים שלי. אני רואה ניצוצות של בגרות מתחילים לצמוח בתוך התמימות. עברנו את השלב שיכולתי להמליץ לו על ספרים. עכשיו הוא ממליץ לי על ספרים שהוא קרא וחושב שאני אהנה מהם (אני כמובן שומעת אותם בתור ספרי שמע, הוא גומע אותם כמו נווה מים במדבר הסהרה…).

לפעמים יש לנו שיחות ארוכות שהוא מוביל ואני מבינה שבקרוב מאוד אני כבר לא אוכל לתת לו תשובות יותר. אני כבר רואה שבקרוב מאוד נצטרך להתמודד עם העובדה שהילד שלנו עוקף אותנו בסיבוב וצריך מסלול מרוצים חדש. משהו כמו אוטוסטרדה תלת-מימדית שנמשכת עד אין סוף, 360 מעלות לכל כיוון בחלל החיצון….

אבל, בינתיים הוא שלי. מתכרבל איתי מתחת לשמיכה ורואה סרטים. נראה כמה זמן נוכל למשוך את זה זה ככה….