אתם יודעים מה הכי קשה בלהיות כאן? לא הלבד, לא ה"בלי-משפחה", לא השוני בשפה, לא הבדלי השעות, לא הבדלי המנטליות, לא העובדה שלא נמצאים בחתונות, בר/בת מצוות, ימי הולדת, לא העובדה שאתה כל הזמן עם הרגל באוויר, לא העובדה שאתה לא מחובר לכלום. שום דבר מאלה לא הכי קשה.

הכי קשה, זה לקבל שיחת טלפון, שמבשרת לך משהו נורא, באמצע החיים, ואתה לא יכול פשוט לקום ולנסוע 3 שעות ולהיות שם. צריך פשוט להמשיך את היום שלך ולנסות להתמודד עם זה לבד, כי אף איש כאן לא יודע ולא מכיר את המשפחה שלך ואף אחד כאן לא מכיר את ההיסטוריה שלך ואף אחד כאן לא יודע  שהלב נשבר מעצב וגעגוע ורק רוצה להיות עכשיו במקום אחר, ולבכות יחד עם כולם.

כתבתי את זה לפני ביום חמישי בבוקר. 3 שעות אחרי שקרן התקשרה. והיום בצהריים היא התקשרה שוב.

לפני 3 ימים, הייתה כאן שורת תפילה, תקווה לנס.

אבל הנס של רוניתה, ניר והדר כבר לא.

והכאב של המציאות הזאת נטמע בשקט המחריד הזה שמפריד ביני לבינם, בצד השני של העולם.