היום הייתי בכיתה של כפיר. אני מתנדבת בבית ספר ברמה דברים, אחד מהם הוא פעילות בחימר שעושים בכל כיתה פעמיים או שלוש פעמים במהלך השנה.

הפעילות היום היתה הכנת קעריות שעומדות על בסיס. האמא שהיתה אחראית על הפעילות ידעה בגדול מה צריך לעשות, אבל כשנכנסנו לעומקו של עניין גילינו שעשינו כמה טעויות. אחת מהטעויות היתה שהתחכמנו. .. כשהסתכלנו על קעריות הדוגמה ישבנו שהן קטנות מדי, אז הגדלנו אותן. מסתבר שלא היינו אמורות כי כשהילדים יצרו את השאריות בעזרת התבנית, הן יצאו גדולות מדי ולכן לא החזירו מעמד והשתטחו – ככה שבמקום לקבל קערה, הם קיבלו צלחת עמוקה. לא נורא…

למה אני מספרת את כל זה? לקראת סיום הפעילות, אחד הילדים שנוצרה לו צלחת החזיק אותה בצורה שעלולה היתה להרוס אותה סופית והתחיל להסתובב בין הילדים (או שאולי הוא רצה להראות את זה לאחת האימהות המתנדבות – לא עקבתי עד הסוף). המורה של כפיר, מר קר, אמר לו להוריד את זה. בגדול הייתי בסביבה כשזה קרה, אבל לא ממש נכנסתי לעומק – כי עבדתי עם ילדים אחרים.

אחרי שתיים- שלוש דקות, ראיתי את הילד יושב ליד שולחן העבודה והפנים שלו "נפולות " לגמרי. ניגשתי ושאלתי אם הוא סיים את העבודה. הוא אמר שהוא הרס אותה. מיד אמרתי לו – יאללה, בוא נעשה מחדש, יש לנו זמן. הוא לא הסכים. הוא הרס את העבודה בכוונה.

למה? שאלתי

כי מר קר כעס עליו.

אז הרסת את העבודה שלך?

כן. הוא ענה והדמעות התחילו לזלוג מהעיניים שלו.

מה הייתי אמורה לעשות? אם הייתי אמריקאית,  כנראה שהייתי אומרת לו "בסדר, אז אתה יכול לחזור לכיתה"

אבל אני לא אמריקאית. וחשבתי שהוא חירב את העבודה שלו, שהוא עבד עליה במשך 40 דקות בגלל שהוא נעלב וכעס על המורה שלו. חשבתי שאם אני אתן לזה לעבור לידי, יהיה כאן ילד שיהיה מאוד עצוב כל היום, ושילך הביתה עצוב  ואולי הוא יספר ואולי הוא לא יספר להורים שלו, אבל זה יהיה איתו במשך היום.

חשבתי שבעוד חודש, אנחנו שורפים את החימר ואז הילדים יבואו לצבוע את הקערות שלהם, ורק לו – לא תהיה קערה לצבוע ואז הוא יחווה את אותה חוויה מעליבה שוב. חשבתי שאני יכולה לשנות את זה.

לקחתי אותו הצידה, ובלי להתייחס בכלל למה שהמורה אמר או לא אמר ניסיתי להסביר שמי שיהיה עצוב בסוף זה רק הוא. שזה ילך איתו לאורך הזמן, שכדאי שנעשה מאמץ. זה לא עבד.

בסוף, לקחתי את היש שלו, הקמתי אותו מהמקום ואמרתי לו – "אולי זה נשמע שאני מבקשת שתעשה את זה, אבל בעצם אני די אומרת. בוא נעשהאת זה ביחד. זאת תהיה העבודה של שנינו." והובלתי אותו חזרה לשולחן. אספתי לו חימר, והתחלנו לעבוד. אחרי כמה שניות הוא כבר לקח את המושכות" והתחיל לרסק ולעבוד לבד. אחרי שתי דקות כבר לא הייתי חלק מהעסקה, כי הוא עשה הכל לבד.

הלכתי הביתה וחשבתי שמדברים שאנחנו עושים ואומרים יש משמעות. לכל דבר. ושאני צריכה לשים יותר לב לדברים שאני עושה ואומרת לילדים שלי ולילדים אחרים.

לא תמיד זה מצליח לי, אבל שווה לשים תזכורת בראש…