היום היינו בפארק שנקרא פונדרוסה. פעם היינו הולכים לשם הרבה, כי גן סמדר שיואב הלך אליו בשנתיים הראשונות שלנו כאן, זה ממש מעבר לפינה. כבר הרבה שנים שלא היינו שם, לפחות שלוש לדעתי.
היום, היה שם אירוע נטיעות שאירנו ה JCC והצופים המקומיים בשיתוף עם עיריית סאניוייל.
הגענו ב 12 מתוך מטרה לנטוע, אבל ברק ואלה ראו את המתקנים, עמוסי הילדים ישראלים לעייפה ורצו מיד לשם. הסתובבנו שם שעה וחצי בין המתקנים, פגשנו חברים, ברק פתח את השפה על אחד המתקנים, היה נחמד, חמים ונעים בשמש.
ב 1:30 אמרתי להם שצריך ללכת. הבטחתי לתמר שנאסוף את עילם מהחוג שלו. ברק ואלה ביקשו מתקן אחרון. עמדתי לידם ודיברתי עם קארין. אני משגיחה בשבע עיניים על ברק, כי הוא עוד לא באמת מבין שאסור להיעלם לי.
ברק ביקש לעלות על התותח שיש שם. הסתובבתי מהמתקן ש-אלה היתה עליו והעליתי את ברק על התותח. עזרתי לו לעלות עד אמצע התותח ומשם הוא המשיך לבד. לא הסתכלתי לכיוון של אלה אולי 15 שניות. ואז הסתובבתי חזרה וחיפשתי אותה.
לא. היא לא היתה על המתקן הזה. גם לא על השני שהיא אמרה שהיא רוצה להיות עליו. גם לא על אף מתקן אחר. הסתכלתי מסביב. לא. אין.
זה פארק פתוח. לא גרייט אמריקה – כמו שזאביק איבד את יואב. שם אפשר להגיד לביטחון ומיד סוגרים את כל השערים של הפארק.
כאן אין שערים. אין איש ביטחון. אין כלום.
אנחנו לא חיים באיזור שמועד לחטיפות ילדים. ועדיין – זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. לרגע לא חשבתי שהיא הלכה לבד ויצאה מגבולות הפארק. הפארק תחום בכביש ואם היא היתה הולכת לבד – היא היתה נעצרת ליד הכביש ולא עוברת. היא ילדה אחראית. היא יודעת שאסור לה לעבור את הכביש לבד.
הלכתי לכיוון המפקד של הצופים, ילדים שרים וצועקים משהו אחרי המדריכים שלהם. הילדה שלי לא שם. חזרתי למתקנים. לא שם. קארין ואיתי שמרו על ברק וחיפשו את אלה עם הילדים שלהם. עמדתי על גבעה והסתכלתי מסביב. אין. פשוט אין.
נגמר לי האןויר. התכופפתי כדי לנשום עמוק. לא יכולתי לעצור את הבכי. הילדה שלי נעלמה. ואני לא מוצאת אותה.
הרחבתי את המעגל של החיפושים. כבר לא יכולתי לקרוא לה כי הגרון שלי היה יבש ורטוב מדמעות בעת ובעונה אחת.
פתאום, רחוק – אחרי גבעה קטנה. ליד הכביש. ראיתי את הצמה שלה ואת האצבע שלה בתוך הפה. היא ישבה וחיכתה. אני לא יודעת לאן היא הלכה – אבל הכביש עצר אותה. ילדה אחראית. לא יורדת לכביש לבד.
רצתי אליה. השתדלתי להירגע בדרך. אבל כשהגעתי אליה והיא עמדה לידי, התיישבתי על הרצפה, חיבקתי אותה ובכיתי לתוך הבטן הקטנה שלה. היא ישבה בשקט וחיכתה לי ואני יודעת שהבהלתי אותה, אבל לא יכולתי לעצור את הבכי.
איבדתי את הילדה שלי. מצאתי אותה. זה נראה לי כמו נצח – למרות שזה בטח היה חמש דקות, זה הרגיש לי כמו שנים.
ממרחק של כמה ימים ואלפי קילומטרים ועל אף הידיעה שהכותרת מרמזת שמדובר בזמן קצוב,
הלב התכווץ מפחד וחמלה.
חיבוק גדול.
שום חמלה ושום שממלה! איפה כל מה שלימדתי אתכן על דיקטטורה?! הנחיות לילדים חדות וברורות- לא זזים יותר מ2 מטר מאמא בגינה ציבורית! ולמי שלא יודע לחשב מטרים מגדירים גבולות גיזרה – מהמגלשה ועד הקרוסלה . 4 ילדים שנעים במרחב זה יותר מסובך מקוביה הונגרית אי אפשר לעקוב בו זמנית אחרי כולם – ולכן יש לעבור להגנה מרחבית ! גבולות גיזרה ברורים . סריקה אינסופית של גבולות הגיזרה ואם תעשי רעש של " בזזזזזט" כל פעם שמישהו יתקרב לגבול זה פבלובי- הם ילמדו לא להתקרב