לא זוכרת כמה שנים כבר עברו מאז הפעם הקודמת, אבל כבר היינו בקטע הזה שזאביק נסע לישראל ונשארתי לבד עם הילדים. לדעתי זה היה כשאלה היתה בת חודשיים… אולי אני טועה ….
בכל מקרה, זאביק טס הבוקר לישראל בטיסה מגוחכת, ואנחנו (4 ילדים, רחלה ואני) החלטנו להמשיך בתוכנית המקורית לחופשת חגי החורף ולנסוע לסן דייגו.
מכיוון שבתוכנית המקורית, זאביק היה אמור לרדת איתנו החל מהיום (יום שישי) ועד יום רביעי בבוקר, לא טרחתי בכלל להתעמק בנושא של הטיול הזה. אמרתי לעצמי שזאביק יגיד לי כבר מה לעשות בימים רביעי, חמישי ושישי , לפני שהוא עולה על הטיסה חזרה מסן דייגו הביתה לסאניוייל.
אבל מאי? (בלשון ארמית למי שלא הבין…), זאביק בילה את היום בשמי קליפורניה, ואני – על אף העובדה שגמרתי לארוז 95% מהדברים עוד בטרם הלכנו לישון בשתיים לפנות בוקר, לא הצלחתי לסיים את ההתארגנות לפני השעה 2:00 בצהריים. כך שיצא שהתחלנו את הנסיעה דרומה, לכיוון בייקרספילד, אחרי התדלוק בשעה 2:30.
מכיוון שלא ממש ידעתי באיזה מלון אנחנו ישנים, כיוונתי את הגיפיאס לכיוון אחד ממלונות
holiday inn express
שבבייקרספילד. בדיעבד – התברר לי שבכוונתי למלון הנכון, כל הכבוד לי…
לפני התידלוק, אמרתי וילדים שיש לנו 3 שעות נסיעה. אחרי התדלוק, בדקתי את הגיפיאס ואמרתי לילדים שטעיתי ויש לנו 4 שעות נסיעה.
מכירים את פקקי התנועה שיש ביום שישי בצהריים לכל כיוון אפשרי בישראל? מכירים את הפקקים שיש בערב ראש השנה או ליל הסדר? מכירים את הפקקים כשיורד גשם לאורך כל הדרך שאתם נוסעים בה? אז תחשבו על אותו רעיון, כאילו שמאחדים את יום שישי עם ליל הסדר ויורד באותו יום הגשם הראשון. מסתבר שכאלה פקקים עמדו בפנינו. באמת, בדיוק לא מה שמתאים לי היום. …
35 דקות אחרי תחילת הנסיעה, בגילרוי, ברק אמר שיש לו פיפי. עצרתי במקדונלדס. הוא סירב לצאת מהאוטו.
עוד שעה לתוך הנסיעה, שוב הוא צריך פיפי. כולם צריכים. אין שום תחנת דלק או מקום לעצור בו עם שירותים. בחוץ גשם. באמצע הכלום, עם טור מכוניות לפנינו ואחרינו.
עצרתי בצד. שלושה בנים עומדים בתוך האוטו, אחד אחרי השני,ואני מעליהם עם מטריה שלא יירטבו חס וחלילה… כשהגיע תורה של הנסיכה, העמדתי את יואב בתוך האוטו מחזיק מטריה מחוץ לאוטו – להגן עליה, בזמן שאני מחזיקה אותה חצי באוויר – חווייה….
אחרי שעלינו על ה I5, כביש שעובר את קליפורניה לכל אורכה, עצרנו בתחנת רענון. ילדה וילד ניצלו את השירותים.
שעה אחר כך, שני ילדים ואמא, בתחנת רענון אחרת…
שעה אחר כך, שוב ילדה עוצרת את הרכב באמצע הכביש המהיר, משאיות עוברות אותנו בטיסה במהירות נמוכה, והגב שלי רטוב, כי המטריה שוב מכסה אותה ולא אותי….
אחרי שנסענו שעתיים וחצי או שלוש והתקדמנו מטר ופופציק מהבית, הבנתי שיש גבול. יש פה ארבעה ילדים, תקועים באוטו. בלי אפשרות לעצור עצירה ממשית בגלל הגשם, בלי עניין אמיתי לעצור ולמתוח את הרגליים – כי זה יעכב אותנו עוד יותר, בלי אבא שנוהג ונותן לאמא את האפשרות להפעיל בקלות את הילדים, ועם אמא שיש לה נטייה טבעית לרדת מהפסים ולצרוח די בקלות.
עשיתי ניסוי, התחברתי לאפליקציה של נטפליקס מהטלפון. עבד. . במשך 3 השעות הבאות, 4 ילדים ישבו וראו אנגרי בירדס ,אוקטנוס ופוקימון בסטרימינג על חשבון הדאטה (המוגבלת ) בטלפון שלי, ממרחק לא הגיוני. .. ותודה לאלוהי האינטרנט והטכנולוגיה…
מחר, אם נהיה חייבים, אני מקווה לשפר ולאפשר להם לראות דרך הטאבלט. ..
אחרי 6.5 שעות ו 250 מייל כערך (400 קילומטר), הגענו ישירות לדניס (הדיינר החביב על הילדים שלי) ושעה אחר כך למלון.
למה אני מספרת את כל זה?
כי אם לוקחים בחשבון את העובדה שכמעט לא ישנתי בלילה, שעבדתי כל הבוקר, שיצאנו באיחור של 3 שעות, שירד עלינו גשם ללא הפסקה כל הדרך, שהיו פקקים לאורך כל הדרך, שישבו איתנו באוטו 4 ילדים, ששמעתי את כל הקשקשת של הסדרות של הילדים, שריצדו לי הסדרות של הילדים בצורה מעצבנת בזוית העין, שזאביק איננו ושיש לפנינו עוד 6 ימים – אני חושבת שאפשר להעריך את זה שצרחתי את מלוא נשמתי רק פעם וחצי במהלך הנסיעה …
וגם, אפשר להבין למה מכל היום הארוך הזה, לא ממש יש לי תמונות שיעשו את היום הזה משהו ששווה להיזכר בו בעוד כמה שנים…
מחר יהיה יום יותר טוב
כל הכבוד. לצאת עם רביעיה צעירה לנסיעה ממושכת בתנועה כבדה. אני מאוד מתרשמת.
בדיעבד – אין מה להתרשם, יש בעיקר להסתכל אחורה ולהגיד "טיפשות. שפוט טיפשות לא להקשיב לזאביק שאמר לא לעשות את החופשה הזאת…"