(גם הפוסט הזה, כמו רבים וטובים ממנו היה בטיוטות זמן מה, בערך מסוף אוגוסט…. זה לא מפריע לו להיות רלוונטי בדצמבר….)

הרבה אנשים עזבו הקיץ הזה את האיזור שלנו וחזרו לישראל. אני מכירה באופן אישי 3 משפחות ושמעתי על הרבה משפחות אחרות שחזרו.

אולי זה יישמע מוזר, אבל זה עושה אותי שמחה ומלאת תקווה. קודם כל, כי בכל בוקר כשאני מתעוררת ובכל לילה כשאני נרדמת, אני חושבת על חזרה לישראל, והעובדה שאנשים שהיו כאן שנה, או ארבע, או 9 או 13 שנים חוזרים לישראל עם ילדים בכל הגילאים, מורידה מרמת החששות שלי שמא הרצון שלי לחזור לא יתממש.

החזרה של משלחות לישראל משמחת אותי גם כי  זה אומר שהנהירה (המורגשת עד מאוד) מישראל החוצה היא לא חד צדדית, ויש אנשים שעדיין מאמינים בטוב הארץ ורוצים לחזור אליה גם אחרי שנים בארץ הנוחות והשקט הנפשי….

**********************************************************************************************

השבוע היה הפיקניק החצי רשמי לפתיחת שנת הלימודים של הקהילה הישראלית בבית הספר שלנו, קמברלנד.

כשהגענו לכאן לפני 5 שנים היו בקמברלנד כערך 8 משפחות ישראליות ובערך 450 ילדים בכל בית הספר. זאת אומרת שהישראלים היו בערך 2.5% מכלל אוכלוסיית בית הספר

לפני הפיקניק שאלו אותי כמה ילדים יש בבית  הספר היום (750), וכמה משפחות ישראליות יש כאן. בדקתי בקבוצת הווטס אפ שלנו 49 משפחות רשומות. נניח שחלק עזבו את בית הספר ולא יצאו מהקבוצה. נניח שיש רק 40 משפחות. בממוצע לכל משפחה יש ילד וחצי בבית הספר – כלומר בערך 60 ילדים. זה אומר שהיה גידול של 400% בכמות המשפחות הישראליות בבית הספר ועכשיו אנחנו בערך   8.5% מכלל אוכלוסיית בית הספר והספירה נמשכת.

זה מעציב אותי, לא כי אני לא אוהבת ישראלים, אלא כי זאת מגמה מאוד ברורה בכל בתי הספר, והערים שבסביבה. האוכלוסיה הישראלית גדלה. בקצב מאוד מהיר. זה לא שהאוכלוסיות האחרות לא גדלות, הן גדלות. האמת היא שהאוכלוסיה האמריקאית המקורית נדחקת החוצה מהאיזור הזה, בגלל שהם לא יכולים לעמוד ביוקר המחייה כאן. אבל הקהילות האחרות לא מעניינות אותי.

אני רוצה שהנהירה החוצה, שקורית כתוצאה מאכזבה ממדינת ישראל, מהממשלה, מהאזרחים ומהווים בכללותם. – תיפסק והשמגמה תתהפל.

אני יודעת שזה נשמע קצת מתנשא, בכל זאת – גם אנחנו כאן. אבל אנחנו לא כאן כי אנחנו חושבים שבישראל לא טוב. אנחנו כאן משיקולים אחרים – זאביק רצה התנסויות חדשות והסתערנו על המשימה המשפחתית הזאת בכל הכוח, וכמו שכתבתי כבר למעלה – בעתיד שלי יש חזרה לישראל (ולא אחרי שהילדים יסיימו את הקולג').

אני חושבת שיש כאן תהליך של ביצה ותרנגולת. הרבה אנשים מאוכזבים ממה שקורה בישראל ולכן הם עוזבים אותה, אבל בגלל שהם לא נמצאים בישראל לעצב את מפת הכוחות הפוליטית, השינוי לא קורה בישראל ולכן יש אכזבה ממה שקורה בישראל וחוזר חלילה (**** אגב, הפוסט הזה נכתב לפני הבחירות בארצות הברית, אבל אני יכולה להגיד שגם אזרחי ארצות הברית לא מרוצים ממה שקורה במדינה שלהם – חלק מהם הצביעו בקלפיות והחלק האחר, זה שיש בבית בחיבוק ידיים וסמך על תוצאות הסקרים בחדשים שלפני הבחירות – מתלונן עכשיו על המצב החדש…. ככה זה, עולם כמנהגו נוהג).

אם היתה לי איזושהי יכולת להשפיע על דעת הקהל, או סתם ככה על אנשים, הייתי קוראת לכל מי שגר כאן בסביבה לשקול ברצינות חזרה לישראל, כי בסופו של דבר – אם לא נהיה שם – לא בטוח שיהיה לאן לחזור אחרי שהילדים יסיימו את הקולג'… ולכל מי ששוקל את צעדיו החוצה מישראל, אני ממליצה לחשוב טוב טוב לפני שעושים את הצעד – ברגע שעולים למטוס בדרך לרילוקיישן, נשארים קרועים בין שני קצוות העולם לכל החיים….

יצא לי פוסט רציני באופן חריג….