לפני שלוש שנים וקצת, כתבתי את הפוסט הזה. כתבתי אותו מהלב, ובאהבה רבה, מתוך געגועים לספתא ג'וליה. זה היה אחד הפוסטים שנקראו הכי הרבה והגיבו עליהם הכי הרבה אנשים, כולל ספתא ג'וליה בעצמה
אם הייתי יכולה לכתוב אותו מחדש היום, הייתי כותבת אותו בדיוק ככה. מלא באהבה וגעגועים.
קרן ואני לא נולדנו בתור בנות למשפחת ששון, אבל מגיל צעיר מאוד הרגשנו חלק מהמשפחה. ברגעים קשים וברגעים טובים, תמיד ידעתי שיש לי לאן לחזור כשהייתי צריכה בית. בכל פעם שבאנו לבקר בישראל, באנו לבקר ביום שישי, כי בית זה איפה שהלב והמשפחה שלך נמצאים.
לפני כמה חודשים איבחנו אצלה סרטן. לפני שבועיים בערך המצב התדרדר. מרגע ששמעתי, הכנתי את עצמי.
יש רגעים שהחיים כאן רחוקים מהחיים שלי. אתמול היה יום כזה. התעוררתי וראיתי סמס משמרית. בלי לקרוא ידעתי שזה נגמר.
לא יכולתי להגיע לבקר בבית החולים. לא יכולתי להגיע ללוויה .אפילו לשבעה אני לא אגיע. הייתי רוצה להיפרד. הייתי רוצה להיות שם – אבל אני לא.
קראתי את הפוסט ההוא וחשבתי שבדיוק ככה אני רוצה לזכור אותה. עם הסיפורים, עם הילדים , עם החיוך הזה, עם הבישולים וה"טעם של בית ביום שישי". עם המקלחת בסיום הבישולים, הארוחה והניקיונות שסימנה את סוף יום שישי ותחילת הסופש.
תמיד אמרתי לעצמי שאני אבוא יום אחד ואכריח אותה ללמד אותי את כל הבישולים שאני כל כך אוהבת שהיא עושה. ואף פעם לא יצא לי, עכשיו כבר לא יצא לי.
אבל יום אחד, אני אבוא למטבח שלה ואני אבשל שם ארוחת שישי בצהריים, על השרפרף-קרש שלה ואני אזכר איך היא אף פעם לא נתנה לי לבשל איתה, אבל תמיד תמיד שמחה שבאתי וישבתי במטבח שלה בזמן שהיא בישלה וסיפרה לי סיפורים על החיים שלה.
כזאת היא ספתא ג'וליה – הספתא שאני הכי מתגעגעת אליה בעולם.
תנחומי, נעמית.
ריגשת. שולחת לך חיבוק ❤️
חיבוק גדול, נעמונת