הפוסט הזה מתנגן לי בראש כבר כמה שבועות. יותר משאני רוצה לכתוב אותו אני יודעת שאני צריכה לכתוב אותו, אחרת אני אחזור על אותן טעויות גם בשנה הבאה.

אני כותבת את הפוסט הזה בעברית, אחר כך אני אתרגם אותו לאנגלית. למה? כדי שתהיה לי תשובה לכל מי שיגיד לי "למה את עושה את זה?" או יותר נכון "למה את לא עושה את זה?". ומכיוון שאני חיה כאן, בסאניוייל ורוב החיים שלנו מתנהלים באנגלית, אז כדאי שתהיה לי תשובה מוכנה מראש בכל שפה…

פתחתי את העמוד הראשון של הבלוג שלנו. זה שהקפדתי בעבר הרחוק מאוד לעדכן כל כמה ימים. זה שלא עדכנתי אחרי שברק נולד כי לא הייתי מסוגלת לשבת ולכתוב. זה שהבטחתי לעצמי לעדכן פעמיים בחודש, כש-אלה הלכה לגן רונית ויואבי נכנס לקינדרגרדן, ונשארתי רק עם ברק. זה שבאמת עדכנתי באותו הזמן, ומאז כמעט ולא.

אז איפה הייתי בשנה האחרונה? זאת לא שאלה שקשורה לטיולים (למרות שהייתי בניו-יורק…), זאת שאלה של הווייה וכתוצאה ממנו זאת גם שאלה של מיקום פיזי.
הייתי בבית – שהוא גם הבית וגם מקום העבודה שלי, הייתי בבית ספר והייתי בבייסבול. אלו שלושת המקומות שהייתי בהם בשנה האחרונה. זה מילא את כל ההווייה שלי, וכתוצאה מזה של כל המשפחה שלנו. זה מילא את כל הזמן שהיה לי וזה רוקן את כל המשאבים הנפשיים שלי.

ובגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה. כדי שאני לא אשכח. כדי שבפעם הבאה שאני חושבת לקחת על עצמי משימה ארוכת טווח, כמו כל אחד מהמקומות שהייתי בהם בשנה האחרונה, יהיה מי שיבוא ויזכיר לי שאני צריכה לחשוב על זה טוב טוב טוב. לא אומרת שאני לא אעשה את זה, אבל אני צריכה לנשום עמוק לספור עד 10,000 ולחכות עוד שבוע לפני שאני מחליטה.

***********************************************************************************************************

זה התחיל מאוד בקלילות. לפני שנה פתחתי עסק של בישול מהבית. בקטנה. שולחת מייל ביום שבת לרשימת תפוצה שהלכה וגדלה עם תפריט של מנה בשרית ותוספת לכל יום בשבוע, מי שרוצה מזמין אוכל ביום ראשון לכל השבוע. התוכנית היתה לבשל מה שהילדים שלי אוהבים ולהגדיל כמויות. זה היה אמור להיות עסק צדדדי, במקביל לזה שאני אמא במשרה מלאה לארבעה ילדים, אחד מהם בבית באופן קבוע וכל השאר מדי פעם…
הבעיה היתה שהילדים שלי לא אוהבים לאכול את  מה שאני מבשלת. הבעיה השניה היתה שאנשים אחרים כן אוהבים.
העסק שלי הלך וגדל ומצאתי את עצמי עובדת המון שעות על משהו שהיה אמור להיות מקסימום שעתיים ביום, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד (עיין ערך 5:00 לפנות בוקר….), לפני השילדים שלי מתעוררים, כדי שאני אוכל להמשיך בחיים הרגילים שלי.
זה יצא משתלם כלכלית (יחסית….), אבל זה גזל המון שעות שינה וגרע מהיכולת שלי להתמודד עם דברים בגלל רמת העייפות שלי.

עשיתי את זה לאורך זמן, שנה שלמה, אני חושבת שחלק גדול מהלקוחות שלי היו מרוצים, חלק גדול אחר לא היו מרוצים, והגיע עכשיו השלב שבו צריך להחליט אם לעשות קפיצה ולהפוך את זה לעסק אמיתי או פשוט לחדול.

************************************************************************************************** 

כשאקו, מאמן הבייסבול של יואב בשנה שעברה, אמר שצריכים אנשים טובים  בבורד של הבייסבול והציע שאני אצטרף, אמרתי לא. גם בפעם השניה אמרתי לא. בפעם השלישית, עצרתי וחשבתי. הליגה של הבייסבול היא ליגה של התנדבות הורים. זה אומר שמי שמנהל, מארגן, מאמן ועושה ה כ ל זה ההורים. והכל בהתנדבות (טוב, חוץ מהשופטים…). חשבתי לעצמי שהליגה נתנה לנו המון, לנו כמשפחה ולילדים שלנו כפרטים. השנה הראשונה  בבייסבול היתה השנה הראשונה של כפיר בבית ספר, בקינדר. דרך עונת הבייסבול, שהתחילה במרץ הצלחנו להתחבר למשפחות אחרות (אמריקאיות וזרות), דבר שלא הצלחנו לעשות במשך השנה. לכפיר נהיו חברים בלב ובנפש ויואב מצא את מקומו בעוד ענף ספורט.

בשנה שעברה – בעונה השנייה שלנו, קיבלנו מאמנים נהדרים, שהאמינו במשחק ובעיקר במשחק כדרך לקדם ילדים למקומות אחרים, לחזק את הביטחון העצמי שלהם ואת היכולות שלהם בתור שחקנים. ובשבילנו, כמובן – הכי חשוב שהם האמינו בילדים שלנו, ולא היו להם שום דעות קדומות שקשורות לעובדה שהם שיחקו רק שנה אחת או שאין בד.נ.א שלנו שום כרומוזום שדובר בייסבולית.

אז אחרי שסיימתי לחשוב, אמרתי שאני מסכימה לשמוע במה זה כרוך. פגשתי את ג'ין, הנשיאה של הליגה ושמעתי ממנה מה התפקיד שנדרש. סוכנת שחקנים. בעצם זה התפקיד שאחראי על השחקנים בליגה, שיבוצים, בעיות מנהלתיות, פתרונות יצירתיים, שחקנים מחליפים וכדומה. ביקשתי לשמוע מה דרישות התפקיד וכמה עבודה יש במהלך השנה. הסברתי שאני לא מעוניינת לקחת על עצמי יותר ממה שאני יכולה לבצע, כי יש לי 4 ילדים בבית ואין לי עודף זמן.
אני חייבת להודות שכל מה שג'ין תיארה היה נכון, יש תקופות עמוסות ויש תקופות מתות. בתקופות העמוסות מעניין בטירוף. בתקופות המתות – מת בטירוף. אז הסכמתי. ולקחתי על עצמי את התפקיד הזה תחת חסותה של פראן שזאת השנה השנייה שהיא עושה את זה. היתה לנו חלוקת עבודה טובה מאוד. פראן הציגה את עצמה בתור "חלשה מבחינה טכנולוגית" (לא נכון…) ואני הצגתי את עצמי בתור "חלשה בעבודה עם אנשים" (רבע נכון…). בסוף, יצא שהיינו מדברות על מה צריך לעשות ומחלקות בינינו. אני עשיתי יותר בצד הטכני ופחות בצד של הדיבורים והיא עשתה יותר בצד של העבודה עם האנשים ופחות בצד הטכני. מבחינתי זה היה מעולה, אני מדברת "מחשבית" לא רע, אבל השיחה עם האנשים…. בחיי, אני לא יודעת איך היא עושה את זה – אבל היא ממש טובה בקטע הזה של האנשים. אני בחיים לא הייתי מצליחה לעשות את זה כמוה.
בקיצור – זה התפקיד הראשון שלקחתי על עצמי בליגה של הבייסבול

כשהגיע השלב של תיכנון עונת האביב – שהיא העונה הגדולה בבייסבול, היו חסרים לנו מאמנים לרמה של "פיוניר" (PIONEER) – שזאת הרמה שיואב שיחק בה. עבדתי מאוד מאוד קשה והצלחתי לשכנע את ג'ון ומרי – ההורים של קיילב ונוע להיות מאמנים. הבטחתי שזאביק יהיה עוזר מאמן ואני אעזור במה שאני אוכל, אז לקחתי על עצמי את התפקיד של ה TEAM ADMIN, פקידה אדמיניסטרטיבית בקבוצה הזאת.
בקיצור – זה התפקיד השני שלקחתי על עצמי בליגה של הבייסבול

ברמה שכפיר שיחק בה השנה, פארם (FARM) – עושים מבדקים לכל הילדים בתחילת העונה ואז כל המאמנים מתכנסים ביחד לבחור שחקנים לכל הקבוצות. התתהליחך הזה נקרא DRAFT  והוא דומה ולא דומה לתהליך של DRAFT שאולי אתם מכירים מה NBA. אני לא אדבר על מה שקרה בתהליך עצמו כי זה סודי, אבל אני יכולה להגיד שלואיס (שהיה עוזר מאמן בקבוצה של כפיר בשנה שעברה) בחר את כפיר ואת קיילב לקבוצה שלו. כתוצאה מהבחירה הזאת – זאביק וג'ון (המאמן של יואב) התנדבו לעזור לו לאמן את הקבוצה.
אני מודה שכשהתחילה העונה לא הבנתי מה המשמעות של רמת המשחק הזאת שנקראת פארם.
אני לא בטוחה שמישהו מאיתנו, כולל לואיס, הבין. כולנו היינו די חדשים ברמה הזאת (למרות שחלק מאיתנו עשו גם את עונת הסתיו ברמה הזו, ועדיין…). לקח לקבוצה שלנו יותר מחצי עונה להתאפס על עצמה ולהתחיל להתאמן ולשחק כמו שצריך. אני נותנת על זה את הקרדיט לכל המאמנים של הקבוצה. כל אחד בדרכו שלו תרם להתקדמות של הילדים, ולואיס אסף את כל מה שהוא קיבל מהם ובסופו של דבר הקבוצה התחילה להראות תוצאות. אני חושבת שאם היו לנו עוד כמה משחקים, היינו מגיעים למקומות מצויינים. אבל תחילת העונה התחילה בחוסר הבנה  וקצת חוסר תקשורת בין המאמנים. אני חושבת שלקראת הסוף, הפערים גושרו, אבל ההתחלה הרגישה מלאת מהמורות בדרך. גם בקבוצה הזאת התנדבתי להיות TEAM ADMIN ואני מודה שבקבוצלה הזאת עבדתי יותר קשה מאשר בקבוצה של יואב.

אני מחבבת מאוד את לואיס, לא תמיד אני מסכימה איתו על הדרך או על ההחלטות שהוא עושה, אבל הוא איש שנעים לשוחח איתו ולהתכתב איתו באמצע הלילה והידע שלו בבייסבול מדהים בעיני. אני חושבת שהעונה הזאת היתה קשה לו גם כי הוא היה מאמן חדש ולא ביקש/ קיבל הרבה עזרה מבחוץ, וגם כי העוזרים שלו, כולל אותי – לא יודעים לשתוק ואומרים כל מה שיש להם להגיד… לפעמים זה טוב שיש הרבה דעות כי אתה יכול לבחור דרכים שלא היית חשוף אליהן בעצמך, ולפעמים זה יוצר בלבול וחוסר תקשורת בין האנשים….אבל כמו שאמרתי, אני חושבת שלקראת סוף העונה הדברים השתפרו בצורה משמעותית, ובסיומה של העונה אני יכולה להגיד שאני מקווה שלואיס ימשיך בעונה הבאה כי לדעתי הוא למד הרבה בעונה הזאת ויהיה אחלה מאמן בשנה הבאה. אבל לפחות בדבר אחד ניתן לו לעשות החלטה לבד – אם הוא רוצה להמשיך לאמן או לא… 

בקיצור – זה התפקיד השלישי שלקחתי על עצמי בליגה של הבייסבול

הדבר האחרון שעשיתי בשתי הקבוצות היה לעזור בזמן משחקים באחריות על הילדים כשהם ממתינים לתורם במשחק. בתרגום חופשי זה נקרא "מאמן ספסל". אומנם לא עשיתי את זה בכל המשחקים, אבל עשיתי את זה ברובם.

בקיצור – אלו התפקידים הרביעי והחמישי שלקחתי על עצמי בליגה של הבייסבול

תסתכלו אחורה על תחילת הקטע הזה ותראו כמה הוא רחוק למעלה. זה משקף את כמות ההשקעה שנתתי לבייסבול השנה. הייתי מעורבת מעל ומעבר לכל מה שחשבתי שאני אהיה מעורבת. אני חושבת שבכל העונות הקודמות של כפיר ויואב (6 עונות בסך הכל), דיברתי פעם אחת עם המאמן של יואב וזה בגלל שהוא נקט בשיטה שהיא לא "אימון  חיובי" בעיני.
מעולם לא חשבתי שאני אהיה כל כך מעורבת בליגה של הבייסבול. זה שאב אותי פנימה וטילטל אותי לכל הכיוונים. כמעט לא יכולתי לדבר על שום דבר אחר, כמעט לא התעסקנו במשהו אחר. בין השעות שזאביק היה באימונים / במשחקים של הילדים לבין השעות שאני הייתי באימונים/משחקים/עבודות אדמיניסטרטיביות/עבודות על מערכת הרישום/עבודות אמיתיות בתקיד של "סוכנת שחקנים", באמת שהבייסבול קנה לו שליטה על החיים שלנו ובעיקר על החיים שלי.

***********************************************************************************************

בשנים שעברו, בבית הספר התנדבתי בכיתה של כפיר שעה בשבוע בקריאה או מיון לפי צליל עם הילדים בכיתה. בנוסף החל משנה שעברה, השתתפתי בפרוייקט Read Naturally שמקדם קריאה שוטפת אצל ילדים שמתקשים או ילדים שהם לא דוברי אנגלית כשפה ראשונה. בערך שעה וחצי בשבוע.

השנה, התנדבתי מראש לשעה בכיתה של כפיר ושעה בכיתה של יואב. בנוסף התנדבתי שעה בפרוייקט של Read Naturally.
כל זה היה נכון עד באמצע ספטמבר שאז היתה אסיפת ההורים. אז, התנדבתי להיות "ההורה של הכיתה" (או בעברית "וועד הכיתה") בכיתה של יואב. חשבתי שאני אעשה את זה לבד, אבל אחרי כמה ימים הצטרפה אמא נוספת.

בכיתה של כפיר, שיכנעתי את מרי לעשות את זה ביחד. היא תכתוב את המיילים ואני אעשה את כל העבודה. בפועל, בגלל שמרי אוהבת שדברים נעשים בדרך שלה (גם אני :-)), לקחתי צעד אחורה ונתתי לה להוביל. אני לא בתחרות עם אף אחד ומה שחשבו לי זה שהעבודה נעשית ולא מי מוביל או מי בולט יותר. ביני ובין מרי היתה הסכמה שהדברים צריכים להיעשות ועדיף שייעשו לפי הסטנדרט הגבוה יותר של מרי :-).
בכיתה של כפיר ארגנו כמה מסיבותל במהלך השנה, עשינו כל מיני פעילויות, דאגנו למתנות ב"שבוע ההערכה" של המורים, למתנות יום הולדת למורה ולסרטונים ומצגות בסוף השנה.

בכיתה של יואב העניינים הדברים היו שונים. ליואב היו שתי מורות השנה (עושות שבוע-שבוע כמו טבחים בצבא). מאוד חזקות ויודעות לנהל כיתה. שם לא היה צריך את העזרה שלנו (או לחילופין, לא היינו צריכות לכפות את עצמנו על המורות 😉 ). בכיתה הזאת, גם מערכת היחסים ביני ובין האמא השניה לא היו טובים כמו ביני ובין מרי ולכן היו תאקלים לאורך השנה…. ועדיין אספתץי כסף למתנוץ, עשיתי אלבומים, דאגתי להשקיע במורות שלנו ב"שבוע ההערכה" של המורות וכו' וכו' וכו'….ההתנדבויות האלה, לא כוללות את ימי הטיולים ומסיבות שונות ופעילויות שהמורות היו צריכות עזרה מההורים שגם אליהן הגעתי ובאתי לעזור…..

**********************************************************************************************

אל תעצרו לנשום.

בגן של אלה, כבר שנה חמישית שאני קצת "וועד גן" דואגת לאסוף כסף מתנות ודואגת לארגן את ההורים להצגת סוף השנה.

חוץ מזה, בבית הספר יש פעם בשנה אירוע של "ערב עולמי" (International night).  בערב הזה, כל מי שרוצה לייצג את המדינה שלו (ביחיד או בקבוצה) מוזמן, ובונים ביתן ומציגים בו מידע על המדינה, וכמובן מחלקים אוכל ופרסים.(כי אחרת לא מעניין כאן….).
בשנתיים שעברו, אני הובלתי את זה עם עוד כמה בנות. והשנה, בגלל שנזכרנו מאוחר ולא היה לי זמן לעבוד עם אנשים אחרים, עשיתי כמעט את הכל לבד, תוך 3 ימים. היה מאוד מוצלח.

חוץ מזה, ליאת לחן (שעליה ידובר ויסופר עוד רבות בהמשך), נידבה אותי ואותי להקים קיוסק ישראלי באירוע יום העצמאות של מדינת ישראל שנחגג ב JCC בפאלו אלטו. ליאת מנדבת אותנו לעזור בכל מיני אירועים, אבל בדרך כלל זה במכירה של כרטיסים ואפילו במכירה של אלכוהול או דיסקים של ריטה.
הפעם, המשימה היתה הרבה יותר גדולה, והמטרה שלה היתה איסוף כספים לטובת האירוע והיה לנו חשוב להצליח למרות שגם לזה נכנסנו מאוחר וגם לא היה מידע לגבי מה שהיה בשנים הקודמות.
אני לא אלאה אתכם בפרטים, אבל עבדנו קשה (מאוד) במשך שבוע וחצי וןבסוף הצלחנו מעל ומעבר למה שציפיתי. (לא, ליאת – זה לא יקרה שוב!!!!)

***********************************************************************************************

זה הכל? זה כל מה שעשיתי בשנה האחרונה? תוסיפיו לזה קצת ביקורים מישראל (באמת מעט השנה), טיול לניו יורק, עונת סקי ארוכה ארוכה ארוכה שבה זאביק נוסע כל סוף-שבוע עם כפיר ויואב ואני נשארת בבית עם ברק ואלה, ככה שבעצם אף אחד משנינו לא ממש מקבל את ההזדמנות לנוח בסוף השבוע. את הנסיעה של זאביק עם 3 ילדים לישראל, את הנסיעה של זאביק עם החברים לסקי בקולרדו (או מקום אחר), את העובדה שזאביק התחיל עבודה חדשה, את העובדה שיואב התחיל בית ספר, אלה התחילה גן (של גדולים) וכפיר התקדם בשלב נוסף בסולם הכיתות. את הפעילויות הקבועות והמשתנות עם ברק, את המפגשים אחר הצהריים של כל ילד עם החברים שלו שצריך להסיע ממקום למקום, את הארוחות שצריך להכין 3 פעמים (לפחות) ביום ואת החיים בכללותם.

**************************************************************************************************

זה איפה שהייתי בשנה האחרונה

**************************************************************************************************

הותשתי

**************************************************************************************************

ביום שישי, שחל לפני השבוע האחרון של בית ספר, חגגנו עם הגן של אלה את סיום שנת הלימודים בגן. אומנם הלימודים נמשכים עד סוף יוני, אבל חלק מהילדים טבו בהמשך השבוע לישראל וזה היה באמת התאריך האחרון שאפשר היה לחגוג.

ביום שבת שאחריו, הסתיימה עונת הבייסבול. היה טקס סיום, משחק סיום ליואב, מסיבת סיום ליואב, משחק סיום לכפיר.

ביום ראשון שלחתי ללקוחות שלי מייל שאני יוצאת לחופשה מעבודת הבישולים.

ביום שני הייתי עם הכיתה של כפיר בפארק.

ביום שלישי היתה לי יומולדת, הלכתי לסרט בבוקר עם החברות, להופעה של הכיתה של יואב, למסיבת סיום של הכיתה של יואב, ולהצגות בכיתה של כפיר. אחר הצהריים כבר קרסתי סופית.

ביום רביעי, הייתי עם הכיתה של יואב בפארק, ובמסיבת הסיום הכיתה של כפיר.

וזהו. נגמר.

**************************************************************************************************

פתאום, היה לי שקט בראש. יכולתי לשמוע את הילדים שלי. יכולתי לשמוע את זאביק. יכולתי לשמוע אותי.

הגזמתי. ממש.

אני לא אומרת את זה כדי שאנשים אחרים יגידו לי "אמרתי לך". אני אומרת את זה כי ידעתי הרבה זמן שאני מגזימה, ולא יכולתי להפסיק שום דבר שעשיתי.

אני לא יכולה להגיד שעצרתי ועשיתי חושבים. ידעתי את זה הרבה זמן. ולא יכולתי להפסיק. אבל בסוף זה נגמר. ואני לא ממשיכה עם זה.

בשנה הבאה אני מתנדבת מראש לשלושה דברים: שעה בכל כיתה ושעתיים ב Read Naturally. כל השאר, אם בכלל, "על בסיס מקום פנוי". אם יצטרכו משהו נקודתי ויתאים לי – אני אעשה, אם לא – לא.

ככה. פשוט.

*************************************************************************************************

אני חושבת שהכי קשה לי להפסיק את הבייסבול. הייתי ממש מעורבת. פיזית, מנטלית ורגשית.
אני לא חושבת שזה עשה לי טוב. אני אפילו יודעת שזה לא עשה לי טוב.
למרות הכל, הייתי שמחה להמשיך בליגה, אבל אני חושבת שהליגה הולכת בדרכה, ואני הולכת בדרכי וכרגע – הכי טוב לשני הצדדים להיפרד כידידים.
הבעיה היא לא אני ומה זה עושה לי. אני עוד משלימה את הדברים שצריך להשלים עד סוף השנה ואם פראן תרצה עזרה בהמשך, אני אשמח לעזור לה בענייני המערכת הטכנולוגית ודברים כאלה (אבל לא בתפקיד רשמי….). אבל בראש שלי, אני כבר לא בענייני הליגה. הם ירדו מראש הרשימה.

אני בענייני הילדים שלי, בלראות מה טוב להם ומה עושה להם כיף ואיך הם יכולים להתקדם ולהצליח. הבעיה היא שאני חושבת שבעקבות התפקידים שעשיתי, יש אנשים שלא (איך לומר בעדינות…) מסמפטים אותי (בינינו – אני לגמרי יכולה להבין אותם, גם אני לא ממש מסמפטת אותי)… והבעיה העיקרית היא שזה מקרין על הילדים שלי, וזה באמת באמת לא מגיע להם, כי הם ילדים מעולים ומשובחים ושחקנים לא רעים בכלל (זה לא אי אומרת אלא המאמנים שלהם במהלך העונה….)
אולי אני טועה ומייחסת לדברים ולמשפטים או פעולות שאנשים עושים משמעות גדולה ממה שיש לזה. באמת, יש לי נטייה כזאת. אבל הפעם אני חושבת שלא. אני לא חושבת שאני מגזימה. ואני לא יודעת איך לפתור את זה או אם בכלל יש לזה פתרון.
הלוואי שיכולתי  להניף מקל קסמים ולגרום לדברים להשתנות. הלוואי. אבל אני לא יכולה. חוץ מאשר לקחת צעד אחורה ולהגיד לעצמי שאני לא מתערבת ולהשתדל (ולהצליח) לעמוד בזה, אני לא יכולה לעשות כלום.

****************************

לא הרבה פעמים בשנה האחרונה יצא לי לדבר עם הילה, אמא של עופר ולירון החברים של כפיר. אבל בכל פעם שאנחנו מדברות, אני מבינה ומפנימה עוד ועוד דברים. דיברנו השבוע על הבייסבול, והילה אמרה לי שאני חייבת לשחרר ולתת לדברים לקרות ולתת לכפיר להתמודד עם המצבים החדשים האלה בעצמו ושזה יחזק אותו.

זה קשה לי. מאוד. הילד שלי רק בן שמונה. כל מה שאני רוצה זה לעטוף אותו מכל המסביב הזה ולשמור אותו בצמר גפן. אבל זאת אני, וזה לא כפיר. וכפיר יודע איך לשמור על עצמו וכפיר יודע לשדר אותות מצוקה אם הוא נמצא בכזאת (גם אם הוא לא יודע להגיד שהוא במצוקה, הוא יודע לשדר את האותות….), וכפיר יודע ללמוד ולהסתגל ולמצוא את הדברים החיוביים בכל דבר (שזה מאוד מפתיע, בהתחשב בזה שהוא הילד שלי ואני יודעת למצוא את הדברים השליליים בכל דבר….)

אני אני לוקחת צעד אחורה ומקווה שמי שצריך לשים לב יראה שהלכתי אחורה, ושמתי את הבנים שלי בקדמת הבמה, ואני נותנת להם לעשות את ההחלטות שלהם ולהתמודד איתן. גם אם זה קשה לי.

כתבתי כאן את הקטע האחרון הזה, כדי להזכיר לי, שנכנסתי לכל הסיפור הזה כדי להיות עם הילדים שלי, כדי להיות איתם בדבר שכיף להם, ושהם הכי אוהבים בעולם (חוץ מפוקימון….), אבל בפועל – לא הייתי עם הילדים שלי, ולא …ולא…. ולא…. ולא….. ואם אני רוצה להיות עם הילדים שלי, יש מקומות אחרים, ודברים אחרים שאנחנ יכולים לעשות ביחד

************************************************************************************************

מה המסקנות שלמדנו מהפוסט הארוך ארוך הזה ומהשנה האחרונה שנעלמה לי בין האצבעות?

– לשים את החיים שלנו במרכז ולא את העבודה / ההתנדבות
– להקשיב
– לשתוק
– לא להתחייב למשימות רבות מדי
– לא להתחייב למשימות ארוכות טווח
– לדעת להגיד לא
– לדעת להגיד כן (בעיקר לבקשות מיוחדות ומקומיות)
–  שאני יכולה לבצע משימות קשות
– שאני צריכה ללמוד לחזור לעבוד עם אנשים, חמש שנים זאת הפסקה מאוד ארוכה
– שהדרך שעבדתי בה בישראל, היא כנראה לא הדרך שצריך לעבוד בה פה, שנאמר "ברומא, התנהג כרומאי" ובמקרה שלנו – בדמוקרטיה דברים זזים לאט יותר מהמנוע טורבו שיש לי בבטן.
– שהבעל שלי הוא איש נהדר, וסבלני, גם אם אני לא תמיד אומרת את זה
– שיש לי ילדים מהממים ושאתם צריכים לראות את התמונות והשרטונים שלהם, ולקרוא עליהם הרבה יותר, ושזה יקרה באמת
– שכל יום לומדים משהו חדש על העולם בכלל ועל עצמנו בפרט
– שיש לי עוד המון המון מה ללמוד

************************************************************************************************

שיהיו לנו חיים אוהבים וטובים……