אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהייתי בחופשה של שבוע.
לבד.
בלי זאביק.
ובמיוחד בלי ילדים.
מתי הלכתי בשדה התעופה בקלילות עם תיק פיצפון, בלי חיתולים, מגבונים, בגדים להחלפה, ערימות של אוכל, משחקים, דברים ליצירה, מים, סימילאק ו….
מתי לא תיכננתי כלום, חוץ מאשר להיות עם חברה, ללכת לאן שרוצים, לעצור, לקנות, להסתובב, לראות, לנסות, לאכול, לנוח, לישון, לישון, לישון , לישון …
מתי יכולתי במשך שבוע שלם לנהל שיחה ללאהפרעה, לא בטוחה שהמוח שלי מסוגל להתמודד עם זה כבר…
כמה טוב ששרון לא התייאשה, למרות המתנה של 3 שנים… איזה כיף שזאביק פירגן…. איזה כיף שלא ויתרתי לי…
אני על המטוס, לניו יורק, לשבוע, אני ממש לא מאמינה…
תעשי חיים!
(ורק בשביל הפעם הבאה, אחרי שתחזרי ותגידי "עוד", תדעי שלא חייבות לחכות שלוש שנים ולצאת לשבוע. אפשר גם לצאת לשני לילות, במרחק עשר דקות מהבית. עדיין יש את האפקט של ה"בלי מגבונים". טעינות קצרות ותכופות, מתכון לאמא שפויה).