אמצע הלילה. זאביק ביוטה גולש עם חברים. מחר בבוקר חוזרים לבית ספר אחרי שבוע של "חופשת סקי" (שבה הילדים לא גלשו אפילו שנייה, למרות שבכל שבוע רגיל הם גושלים פעמיים בשבוע, אלופים!)

שלושה ילדים ישנים על מזרונים בחדר שלהם. זה לא שהמיטות שלהם לא טובות, אבל "באופן חד פעמי" הרשתי למרות שמחר יש בית ספר. הם שמחו – ואני, מה עוד יש לי חוץ מאשר לעשות אותם שמחים?

ביליתי את כל הערב מול הטלויזיה, זאביק 8 פרקים מאחור, ועכשיו במקום ללכת לישון, אני מסדרת את הבית וחושבת, כמו שיוצא לי הרבה פעמים כשאני ערה בשעות האלה, ולא משנה מאיזה צד של הלילה הגעתי לכאן.

באנו לכאן לפני ארבע וחצי שנים כמעט. לא עבר יום שלא רציתי לעלות על מטוס ולחזור הביתה. לא משנה כמה שנים עוד נהיה כאן – הבית תמיד יהיה שם.
הסכמנו על שנה, עברנו לשנתיים, נכנעתי לארבע ועכשיו בהחלטה מושכלת לפחות עוד 3 שנים לפנינו. 

באנו כדי שלזאביק תהיה הזדמנות להתנסות בדברים חדשים, אחרים, המשכנו מחוסר ברירה ועכשיו אנחנו מסתכלים קדימה בגלל העתיד של הילדים שלנו.

למרות שזה אולי נראה ככה, זה לא פוסט של התנצלות. להיפך. אחרי הרבה ימים אני מבינה עכשיו שזה הדבר שנכון בשבילנו לעשות עכשיו. לא בשביל זאביק או בשבילי, אלא בשבילנו כמשפחה. הראש תמיד ידע את זה, אבל הלב מפנים את זה רק עכשיו.

לילדים שלנו תהיה הזדמנות לבחור איפה להיות. כאן או שם. במקום של הראש או במקום של הלב. בלי להיות תלויים באף אחד אחר. אני חושבת שאני יודעת מה הם יבחרו – אבל היום שבו הם יחליטו בשביל עצמם עוד רחוק ממני שנות אור (וגורם לי לחרדות קיומיות קשות כל הזמן…)

האם אלו היו ההחלטות הנכונות לעשות לפני 4.5 שנים או לפני שנתיים – אני לא יודעת. אני יודעת שהגיע הזמן לשים את המחשבות על הנתיבים החלופיים שיכולנו לבחור בחיים שלנו ולהסתכל קדימה על הנתיב שכן בחרנו.

מישהו פעם אמר לי שברגע שאתה מציב את הרגל שלך על המטוס שלוקח אותך לרילוקיישן – אתה מתחיל לחיות חיים כפולים: כשאתה כאן – אתה רוצה להיות שם, כשאתה שם – אתה רוצה להיות כאן. זה נכון, לגמרי. חשבתי את זה כל הזמן. אבל עכשיו, כשאני כאן – אני חיה כאן, וכשאני שם – אני חיה שם. וזהו. ככה מתחילים.