לפני שלקחו אותו, דיברתי אליו יפה, אמרתי לו שאני אוהבת אותו. מאוד. שאף אחד בעתיד לא יחליף אותו בליבי. הסברתי לו שזה לא הוא. זה אנחנו. הוא לא אשם. הוא יכול להכיל הכל. זה אנחנו שאגואיסטים ומחפשים נוחות. באמת. שימצא לו אנשים אחרים שיהיו יותר טובים אליו.

לא נראה לי שזה עבד. הוא עדיין נעלב.

אחרי שנתיים מקסימות ביחד, נאלצנו לוותר על האוטו שלי.
זה שנראה כמו ג'יפ 4X4 (אבל בעצם היה חננה, בלי שום הבנת שטח אמיתית, דנות ודיפרנציאלים).
זה שנסע שעות ארוכות ומיילים רבים לכל מיני טיולים ברחבי קליפורניה.
זה שנסע מדי יום שעה לפחות בכל בוקר בעת ההורדות בגנים ועוד שעה לפחות בעת האיסוף מהגנים.
זה שספג לתוכו עוד ועוד שאריות בייגלה / במבה / קרקרים / ביסקוויטים.
זה שלא נמאס לו לרגע מ -6 הדיסקים שהתנגנו ברצף ללא החלפה תקופות ארוכות.
זה שהיה הבית השני שלי מאז שנפגשנו.

אהבתי אותו אהבת אמת, והוא מצידו נאהב ושתק.

כשנהגתי בו, הסתכלתי בעיניים מזלזלות על כל האימהות שנהגו ברכבי מיניוואן בעלי 8 מקומות, שהם מה שנקרא פה "רכב משפחתי" (ככה זה כשהדלק זול, כשיש תמיד חניה בשפע וכשאתה לא הולך אפילו לקיוסק בפינת הרחוב ברגל – כולם קונים רכב 8 מקומות). חשבתי לעצמי שאני נראית שונה, מעניינת יותר, בעלת יכולות נהיגה טובות יותר משל נשים אחרות (פחחחחחח….).

הרגשתי "על הגובה".

אבל כבר בנסיעה הראשונה עם התינוק החדש הבנתי שזה לא יכול להימשך בינינו. היה לי חשד כזה כבר כמה חודשים, אבל באותה נסיעה ראשונה מבית החולים הביתה, הבנתי סופית שזה לא זה.

אז זאביק נכנס בשלישי בבוקר לסכונות של הונדה מעבר לפינה, דיבר מה שדיבר, התמקח מה שהתמקח ובסוף מכר להם את ה(הונדה) פיילוט האהוב שלי וקנה במקומו הונדה אודיסי.

נכון, זאביק קנה אותה חדשה-דנדשה מהשקיות.
נכון, יש בה הרבה מקום.
נכון, יותר קל להכניס ולהוציא את הילדים.
נכון, אפשר ללכת בתוכה קדימה ואחורה כמעט זקופים.
נכון, יש לה צריכת דלק משופרת במיוחד.
נכון, היא מרווחת מאוד.
נכון, היא הכי טובה בין כל המיניוואנים בעלי 8 מקומות
נכון, אני זאת שדחפתי לקנות מכונית כזאת
נכון, אני זאת שהחלטתי שקונים הונדה אודיסי ולא טויוטה או משהו אחר

אבל באמא שלכם, זה אוטו נקבה!!!

איפה העניין? איפה הגובה? איפה הפאסון???

סופית – הפכתי להיות SOCCER MOM …. אלוהים אדירים….

**************************************************************************************************************

בניגוד לאוטו, ששם היו לי נקיפויות מצפון על הויתור הגדול שאני עושה לטובת הילד הרביעי, בתחום העגלה לא היו שום נקיפויות מצפון.
העגלה שלנו, שעשתה עבודה מצויינת במשך שלושה ילדים, נפלה קורבן להתעללות מצד סבלים בשדות תעופה ברחבי העולם. מהטיסה האחרונה היא חזרה שבורה ומרוצצת. אם לא היתה קשורה אליה בעבותות  "אמבטיה קשיחה" (BASSINET, העריסה הזאת ששמים על עגלה בחודשים הראשונים של התינוק), היינו מוציאים אותה לאיסוף הזבל ביום רביעי הראשון אחרי שחזרנו מישראל.

בחנתי הרבה אמהות בחודשים שלפני הלידה, הרבה עגלות עברו לי מתחת לעיניים. אבל כשהכרתי את אמא של סופיה, מהכיתה של כפיר – הבנתי שמצאתי את מבוקשי. סופיה היא בת שש בעוד שבוע. האח שלה נולד בתחילת אוקטובר האחרון – מה שאומר שסופיה היתה בת חמש וחצי כשהוא נולד. בין שניהם יש עוד שני בנים בגילאים דומים לגיל של יואב ואלה (מה שהופך את אמא של סופיה לאישה יותר אמיצה ממני או יותר טיפשה ממני – תלוי בנקודת המבט שלכם….).
אמא של סופיה, מסתובבת עם מה שאני קוראת לו "עגלת היי-טק" – עגלה לשני ילדים במגוון גילאים. היתרון של העגלה הזאתעל פני עגלת תאומים רגילה הוא שהיא יכולה לקחת שלושה ילדים בין גיל 0 לגיל 4 (יותר נכון – בין משקל 0 למשקל 45 פאונד) , בלי שום בעיה – כל אחד בשלב שלו:
ילד אחד קטן מאוד – אפשר סלקל, אפשר אמבטיה.
ילד אחד בגיל ביניים – אפשר כיסא.
ילד אחד גדול – יש מעמד (זה אגב עובד, גם אם יש שני ילדים נוספים על העגולה – יתרון גדול!!!)
שני ילדים בגילאי ביניים – אפשר 2 כיסאות
אפשר רק ילד אחד, אפשר שני ילדים. אפשר שלושה ילדים.
אפשר שתי אמבטיות, שני סלקלים, שני כיסאות.
אפשר אחד מעל השני. אפשר אחד מול השני.
אפשר עם הפנים קדימה, אפשר עם הפנים אחורה. אפשר ואפשר ואפשר.

תאמינו לי – אני מורידה את הכובע בפני מנהל המוצר של העגלה הזאת.

אז קניתי אותה עוד לפני הלידה (טפו, טפו, טפו), כי היה מבצע מעולה בבלאק פריידיי (ותודה לכל הדודות והדודים מצד הכלה שדחפו ודירבנו ואמרו "אם לא בילד הרביעי, אז מתי?" ובסוף גם שילמו עליה…).
השארנו עמוק בגראז' שלא נדע שקנינו עד אחרי הלידה.
ואחרי שראיתי עוד המון אנשים משתמשים ושאלתי עוד אמהות מה דעתן, הרשיתי לעצמי לפתוח אותה לפני שבועיים.

מרגע שפתחנו – חיי השתנו מהקצה אל הקצה. נוחות עד אין קץ. אלה מאוהבת בה. וזה מאוד מקל על החיים שלא צריך לרדוף אחריה כי היא יושבת בעגלה ומסתכל על משחק הבייסבול בעודה חגורה ושותה מיים או אוכלת בייגלה…
אני יכולה ללכת לירקן ולקנות המון ירקות כשהתינוק ישן לו בנחת בסל קל, ולא צריך להוציא אותו ולקחת אותו במנשא (כי עגלת הסופר לא באמת מתאימה לו בשלב הזה….).
אני יכולה לצאת לריצה עם העגלה הזאת (פחחחחח…) או לצאת איתה לטיולי שטח (פחחחחח שלישי בפוסט הזה….).

אני יכולה להתסכל על אמהות עם עגלות רגילות ולהרגיש שוב "על הגובה" 🙂

****************************************************************************************************

הדבר האחרון שהתחדשנו בו בגלל התינוק – הוא ג'יאנינה.

מי שמסתכל עלינו מהצד רואה שבסך הכל, אנחנו מתפקדים די טוב. הוספנו על עצמנו תינוק חדש, נכנסנו חזק לענייני חוגים וספורט לכפיר ויואב. אנחנו עושים הכל כמו לפני התינוק ועוד הרבה דברים נוספים חדשים.

אבל זמן לנשום אין לנו.

רחלה אמרה לי שבוע אחרי הלידה: "תעשי לי טובה, תקחי מישהי שתעזור לכם עם עבודות הבית. אל תתעסקו בזה". ואללה. רעיון. אאוטסורסינג לעבודות הבית. צריך רק להחליט איזה עבודות להוציא למיקור חוץ.

אחרי 6 שבועות הרמתי את הראש למעלה. הסתכלתי כמה ימים על מה קורה איתנו. איתי ועם זאביק. רציתי למצוא את הדבר המיידי שיכול להקל על החיים שלנו. יהיו עוד כאלה לאורך הזמן – אבל עכשיו היינו צריכים להוריד מאיתנו את הדבר שגוזל הכי הרבה זמן ונותן לנו את התפוקה הכי נמוכה שאפשר.
ראיתי את המשימות של אחר הצהריים אנחנו עושים ומתקתקים איכשהו. בערב אנחנו כרגיל מסדרים ומארגנים ועושים כל מה שצריך כדי להרגיש שאנחנו חיים בבית ולא באנדרלמוסיה מוחלטת.

הדבר שלוקח לנו הכי הרבה זמן בערב הוא הכביסות, יש לנו ה-מ-ו-ן כאלה. רוב הזמן יש לפחות מכונה אחת של כביסה נקייה ממתינה לקיפול ועוד הרבה מחכות בתור בין סל הכביסה – מכונת-כביסה – מייבש כביסה – ספת קיפול – סידור הארונות.
רוב הזמן, אנחנו ממש צריכים לשכנע את עצמנו שזה נורא חשוב לקפל כביסה. בדרך כלל היא פשוט ממתינה על הספה כאבן שאין לה הופכין (אני מאוד מליצית היום…)

לקח לי עוד שבועיים עד שהגעתי לזה שוב. נזכרתי ששרון סיפרה לי פעם על מישהי שבאה ומקפלת. ביקשתי את הטלפון (מזל ששרון ואני שומרות על קשר – אחרת הייתי אבודה!!!).

לקח לי עוד שבוע לעשות שיחת טלפון. לא ענתה. סימסתי לה. לג'יאנינה.
היא באה לפגישת היכרות בחמישי בבוקר. הכרנו. מסתבר שהיא עושה בייביסיטר אצל מירב השכנה. שלישי וחמישי בשעות הבוקר. בדיוק היא היתה בדרך למירב. מיד אמרתי לה שתבוא לכאן אחרי מירב. כל שלישי וחמישי. אפילו עוד היום.

באה.

קיפלה 5 מכונות בשעה, וסידרה את הרוב בארונות.

באה בשלישי שוב.

קיפלה 6-7 מכונות.

לא הספיקה לסדר בארונות.

אבל בגלל שהיא קיפלה, אני הספקתי לסדר את הארון של זאביק ושלי (חברים – אין לתאר את השמחה שהרגשתי אתמול כשהוצאתי את בגדי ההריון מהארון שלי!!!).

מחר היא תבוא שוב. 3 מכונות כביסה מחכות לקיפול. ואחריהן היא תסדר את הארון של הילדים.

החיים שלנו שוב טובים. אפשר לנשום לרווחה 🙂