לפני חודש וחצי בערך (בדיוק כשחזרנו מישראל) ניסינו ללמד את כפיר ויואב לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר. ניסינו להוריד גלגל עזר אחד, אחר כך ניסינו להוריד שני גלגלי עזר, אבל – מידת שיתוף הפעולה, ו/או ההצלחה של שני הילדים היו זעומות…. ואז ערן ותמר – השכנים, הציעו לנו להוריד את הפדלים ולתת לילדים לרוץ עם האופניים, זה נשמע לנו טיפשי באופן מיוחד – אבל כלו כל הקיצין, אז ניסינו גם את זה.
בשלב ראשון, נקראתי לדגל, בתור האיש הטכני של הבית (גבר!!!) ופירקתי לשני האופניים את הפדלים (שעה ניסיתי לפרק את הפדל השני מהזוג הראשון, עד שנעמה באה ואמרה לי "תנסה לסובב לצד שני"…). האופניים הפכו ל"אופני אימונים" (??? אין לי מושג איך קוראים לזה בעברית, אבל באנגלית זה נקרא – Training bikes).
השלב השני היה לגרום לילדים לנסות לרכב ככה על האופניים (במקרה של יואב – פשוט אמרנו לו שזה כמו אופנוע אמיתי).
השלב השלישי היה לקוות שזה יצליח (ואנחנו באמת מאוד קיווינו :-)).
השלב הרביעי היה להבין שהאופניים של כפיר גדולות לו מדי ולקנות אופניים קטנים במידה אחת וגם להם לפרק את כל האביזרים הנילווים.
ומאז, אחרי שנגמרו כל השלבים – כפיר, ו -(אם לומר את האמת , בעיקר) יואב, התאמנו "בלרוץ" עם האופניים.
ככה זה נראה היום בבוקר (ראשון) , כשאני ויואבי נסעו לזמן איכות בפארק הקרוב למקום מגורינו (ביה"ס של כפיר במקרה הזה) כדי להתאמן בבייסבול.
בצהריים, בזמן ההתפנקות של יום ראשון – כשנעמה ואלה ישנו שנ"צ, כפיר ויואב שיחקו "אנגרי בירדס סטאר וורס II", (ואני שתיתי קפה ונחתי, למי שמתעניין – תודה :-)) 
סיימתי את הקפה, חדלתי את הילדים מהמשחק והלכנו להרכיב חזרה את הפדלים.
כמובן שכל זוג אופניים הצריך הרכבה מחודשת, אבל אני ה"הנדי-מן" של הבית, לא נרתעתי מהעבודה הקשה (וגם לא טרחתי לרשום במקור את ההוראות איך פירקתי ואז לעשות הכל הפוך) – אופס, משהו לא טוב, שכחנו שהמגן שרשרת צריך לבוא לפני השרשרת… אוי, אופסי, זה לא מסתדר … אההה, זה בכלל חלק של האופניים האחרים – פירוק, והרכבה מחדש. ככה זה גברים – כל הכוח קדימה….
וככה זה נראה מייד אחרי – האופניים של יואב הורכבו ראשונות, אז הוא ניסה ראשון:
באמצע, אלה התעוררה, והייתי הכי בסדר בעולם ונתתי לנעמה להמשיך לישון (למה לא מגיעה המשאית של הצל"שים כבר?) – אז ההרכבה של האופניים של כפיר לוותה בשני עוזרים בזמן שהשלישי מתאמן ( אולי זה התירוץ שהייתי צריך להשתמש בו בהקשר של הבלבול בתהליך ההרכבה והחלקים…..), ובסוף גם כפיר ניסה:
אין תמונות ו/או סרטים מתהליך הלימוד, כי הם פשוט קיבלו דחיפה אחת ראשונה, ומשם המשיכו לבד – גם מיד נסעו בלי ליפול, וגם למדו לבד להתחיל לרוץ עם האופניים ואז לדווש ומיד לנסוע (וגם כי כמו שאמרתי נעמה ישנה, אז לא היה מי שיצלם את הדחיפה הראשונה….)
וככה זה נראה שעה אחרי, כשהתאמנו בנסיעה עד ביה"ס של כפיר וחזרה:
כפיר:
יואב:
בדרך חזרה:
בפעם הבאה שהשכנים שלנו מציעים לנו לנסות משהו שנראה מאוד טיפשי ולא הגיוני – מיד אנחנו מנסים אותו ולא ממשיכים להיות קטני האמונה שאנחנו בדרך כלל …..
בחיים שלי לא הייתי חושבת על "פטנט" כזה…. כל הכבוד לתמר וערן והעיקר שהילדים כבר רוכבים על אופניים.
וואלה..וכל זה בגלל האין פדלים?
עכשיו כבר יש פדלים 🙂
ענק. רעיון משובח במיוחד.
אתה חושב שזה תופס גם על אנשים גדולים?