קמתי בבוקר עם געגועים. ככה זה יום שישי בבוקר… הלכתי עם אלה לפליפה (הירקן) ופתאום היתה שם ערימה גדולה של במיה. לי היא נראתה מאוד טריה וצעירה (אבל בינינו מה אני מבינה בבמיה) מיד תקפו אותי געגועים לג'וליה ששון…
ענבר ששון היא אחת משתי החברות הכי טובות (והיחידות) שלי מנצרת עילית (שמרית היא
השניה 🙂 ). וכשגדלנו היא גרה בתחילת הרחוב שלנו. במשפחת ששון יש את ספּתא ג'וליה, סבא נוריאל, 7 בנות ובן, כולם נשואים ועם המון ילדים. במשך השנים הם קיבלו אותי למשפחה שלהם והיו איתי (ואני איתם) בהרבה מאוד חלקים בחיים שלי (ושלהם), עצובים ושמחים כאחד.
הכי מכולם, אני אוהבת את ספּתא ג'וליה, אמא שלהם. במשך שנים, בימי שישי הייתי מגיעה ישר למטבח שלה, יושבת ומקשיבה לסיפורים שלה על עיראק (בהטייה מזרחית ולא אשכנזית), על הזמן שהם הגיעו לארץ, על אמא ואבא שלה, על הילדים, על הנכדים, על הבחורה שעושה לה פדיקור, על הגנן, על המשטרה, ועל ועל ועל… (כשאלה נולדה, הסתובבתי שבועות ואמרתי לה כל הזמן: "אִיבְּדַאלְלַה, פַאדִידְתוּ סַפְּתַא ג'וּלִיַה" – שזה בתרגום מילולי קלוקל "ספּתא ג'וליה אוהבת אותך")
בכל יום שישי, במשך שנים, ג'וליה מכינה ארוחת צהריים. גם במשך השבוע היא מכינה, אבל ביום
שישי – זה משהו אחר. ביום שישי כולם באים. לא יודעים מי כן ומי לא. ילדים, חתנים, כלה, נכדים, חברים, קרובי משפחה, אף אחד לא יודע מראש מי יגיע וכמה אנשים ישבו בנגלות לשולחן בסוף.
ג'וליה עומדת במטבח ומבשלת לכולם. יש לה קרש עץ דמוי שרפרף (ואולי הוא בכלל שרפרף שעשה הסבה מקצועית) ועליו היא חותכת קודם בצל, אחר כך ירקות, כל מה שצריך לארוחת הצהריים. לשרפרף יש כבר בטן גדולה באמצע – מה שגורם לך לתהות מי אכל את כל שבבי העץ שהצטרפו להם למזון תוך כדי החיתוך…
כשג'וליה מבשלת אין מידות, יש "לפי העין" ויש שמן, שעושה את הטעם של אוכל – אחר, טעים …
את המצרכים לארוחת הצהריים קונה סבא נור. הוא יוצא בבוקר, הולך וחוזר. הולך וחוזר וכל פעם יש לו דברים אחרים באוטו, וכל פעם צריך לצאת לעזור לו לפרוק. אף פעם לא הבנתי אם ג'וליה אומרת לו מה לקנות או שהוא קונה והיא מבשלת לפי מה שהוא מביא….
בארוחת צהריים של יום שישי יש תמיד זיתים סורים שחורים בשמן, צנונית חתוכה, מרק עוף (לא כמו של פולנים, עם כל הירקות מסיחי הדעת והשורשים למיניהם – מרק מעוף בלבד), אורז, מ(א)קרוני בטעם אדום (ואם אתם לא יודעים מה זה מקרוני, כנראה שאתם צעירים מדי), יש בשר בקר ברוטב אדום עם שעועית או אפונה, יש איזו שהיא מנה של עוף, לפעמים כבד (מעולה), קובה אדומה (מעולה מעולה), ואם נחה על ג'וליה הרוח (או שאחת הדודות מכינה) אז גם קובה מטוגנת וממולאים עיראקיים (למה אני חושבת שקוראים להם ביאפרה? זה הרי בטוח לא השם שלהם – ביאפרה במשפחת ששון זה שם של מקום ששם יש ילדים רעבים כמו בקמבודיה…).
פעם, לפני שמישהו גילה לג'וליה שאפשר לקנות במיה בקופסאות זכוכית או שימורים, היה צריך לחכות לעונת הבמיה כדי לאכול את הטעים הזה. בעונה, היא היתה עומדת ובוררת אותה, וחותכת לה את העוקץ ואז מבשלת עם בשר ברוטב אדום. היום העונה היא כל השנה (ככה זה קופסאות שימורים – היי טק ממש…), אז אפשר לאכול את זה כל שבוע – אבל בשבילי, בכל פעם שאני רואה במיה מיד מתחשק לי לנסוע לנצרת לארוחת צהריים של שישי…
אז היום כשראיתי את הבמיה, שוב רציתי לנסוע, אבל חוץ מהשעה וחצי הרגילות של נסיעה מכפר מונש לנצרת עילית, יש גם את העניין הזה שאני בצד השני של האוקיינוס…. לא רלוונטי לשישי הזה, אולי בשישי הבא… אבל בא לי כל כך במיה…. אז קניתי. והפעם לא זרקתי. ועשיתי לפי מה שחשבתי שספתא ג'וליה עושה. ועל הדרך עשיתי גם קוביות של בשר בקר עם שעועית ירוקה ברוטב אדום כמו של ג'וליה (וגם קציצות עם תפוחי אדמה של אורנה שעשיתי לילדים בכל מקרה).
יצא לי טעים, אבל כל קשר בין זה לבין הטעם שאני זוכרת בגוף ממה שג'וליה עושה – מקרי בהחלט….
נו, טוב – כנראה שנצטרך לבוא לישראל ולנסוע לנצרת עילית לאכול צהריים בשישי 🙂
ואם כבר במשפחת ששון עסקינן – מזל טוב ענברי ליום הולדת 40!!!
נעמונת, לא רק אצל משפחת ששון יש ילדים רעבים בביאפרה.זה בדרום אפריקה ,הייתה פעם מדינה קטנה, לדעתי נבלעה בניגריה או משהו דומה.
בכל מקרה, גם בישראל מתגעגעים לאוכל שלך ואליך מאד . מאד. מאד אז אולי בכל זאת תבואי שבוע הבא? נו מה 'כפת לך?
לא, לא יצא השבוע – יש לי פעילות לטובת הכלל כאן. ויש לי הרבה קניות לעשות לפני שאני באה. חכי. עוד קצת….
אין מה לעשות האוכל של פעם מהילדות יש לו טעם אחר וטוב שכך ככה אנחנו צוברים חוויות חדשות וטעמים אחרים
זה לא האוכל של הילדות של פעם.
זה האוכל של אתמול, ושל שבוע שעבר, ושל השבוע שלפני, ושל לפני שנתיים (שזו בערך הפעם האחרונה שאני הייתי שם), ושל לפני…
כן, אולי בשבוע הבא…
תודה על הסיפור הטעים. אני עוד מלקקת ממנו את הרוטב 🙂
אולי בעוד חודש ושבוע ויום בדיוק (אבל מי סופר)…. הרוטב הולך מצויין עם האורז של ג'וליה (אין כמו האורז הזה – בחיים לא הצלחתי להכין כזה, כנראה שאני לא שמה שמן באורז שלי …)
מקסים! נשמע כמו הבית של סבתא שלי…. כולל המאקרוני, לימים גיליתי שסבתא שלי הוסיפה כמון לרוטב שלו!
סבתא מצד אמא או מצד אבא?
מצד אמא כמובן, מצד אבא סבתא הכינה אורז P-:
הצלחת לעורר בי געגוע למשהו שאני לא מכירה בכלל. אף פעם לא היה בבית הורי או בבתים של חברותיי במיה. אפילו לא בטוחה אם אי פעם טעמתי. אבל געגועים לאוכל של אמא וסבתות, או, את זה אני מכירה היטב…
תאמיני לי שאם היית טועמת, היית מתגעגעת. אפילו שהיא לא סבתא שלך (או כמו שג'וליה אומרת "אני ספתא של כולם…")
אוח'תי ,כל מילה בסלע. אילמלא התדמית הקשוחה שעלי לשמר הייתי מאפשרת לחלולחית בעיניים . יאללה בואי ניסע – מתי שנוח לך – נוח לי .לא צריך להודיע מראש . יש מקום ואוכל לכולם .
ק.
נוח לי בעוד חודש וארבעה שבועות (שבת אחת אצל בצד שלי, שבת אחת בצד שלו, שבת אחת אצל ספתא ג'וליה…)
לפתע פתאום קלטתי שמרוב רצון לדבר על מתי נוסעים, לא הגבתי בכלל על זה שהגבת!!! כל הכבוד לך!!! 🙂
מעניין איזה פוסט אני צריכה לכתוב כדי שהתדמית הקשוחה של אורנה תישבר… (כנראה משהו שקשור לדיבורים :-))
נעמה כפרה! יאללה תחזרו כבר!…
כמה עדכונים:
1. הקרש חיתוך עם "הבטן", קיבל שיפצור כי ה"בטן" הגיעה לעובי של מ"מ בערך… כך שהוסיפו לו עוד איזה חתיכת עץ לחיזוק… וכמובן, שעדיין בשימוש.
2. כשתגיעי, בעזרת השם או בעזרת כרטיס אשראי, למטבח של אמא – מבטיחה לך שתשמעי בדיוק את אותם הסיפורים (-: לא השתנה הרבה, יש רק עוד
3. אבא מקבל רשימת קניות מאמא, הוא אפילו רושם, אבל בסופו של דבר מביא עוד ויותר ומה שתופס את העין / היה במבצע / בא לו שאמא תבשל…
4. הפטנט של אמא, וזה נכון לכל המאכלים: שמן, מלח, פלפל שחור, קצת בהרט והרבה אהבה.
5. אז מתי את באה?
1. אני גם רוצה קרש כזה. בלי השיפצור. בכלל אני ושבת שאתם צריכים להתחיל לשווק את זה – זה רעיון גדול, כל כך הרבה יותר נוח מהקרשים הבלתי נסבלים האלה שמונחים על השיש וזזים כל הזמן….)
2. מכיוון שכרטיס האשראיש ל זאביק כבר שילם את זה, אני אגיע לשמוע את הסיפורים (גם את אלה של פעם וגם את החדשים). אני פשוט אתן למי שבסביבה שלושה ילדים ואשב לי בנחת במטבח ואשתה לי כוס תה….
3.אפשר לקבל את סבא נור להשאלה לכאן? נראה לי שהמטבח שלי היה שמח אם הוא היה מכניס לכאן את ה"עוד יותר" קניות שלו 🙂
4. אהה, אז זה מה שחסר לי באוכל … אהבה…. חשבתי ששמן 🙂
5. יום שישי – עוד חודש וארבעה שבועות. תרשמי בלוח על המקרר של ספתא ג'וליה
נעמה. מתגעגעים אליכם מאוד. זה בדיוק כמו שתיארת רק שלאחרונה נוספו גם ריקודי זומבה שכרגע הם בהשהייה כי המדריכה הבריזה לנו. אוהבים, מתגעגעים ומחכים לביקור שלכם. האוכל מוכן.
זומבה? זומבה? ספתא ג'וליה רוקדת זומבה? וגם סבא נור? לי ולזאביק היה ויכוח מי מהבנות היא המדריכה. תפתרו לנו – נורית או נועם?
התרגשתי ממה שכתבת ואני מחכה שתבואי. תודיעי לי כשאת מגיעה ומיד אבשל במיה. קובה, מעקרוני וכל היתר יש תמיד. אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת לילדים המקסימים שתמונתם תלויה על המקרר שלי, לבעלך היקר שאוהב את האוכל שלי ולך במיוחד…
דרך אגב, אלה דומה לאמך ז"ל ..פאדידתו ספתא…
אוי, ג'וליה, התגעגעתי כל כך!!!! כל כך שימחת אותי שבכיתי וצחקתי בעת ובעונה אחת… טוב, אולי לא נבוא בעוד חודש וארבעה שבועות אולי עוד חודש ושבועיים (המשפחות שלנו יקבלו אותנו באמצע השבוע, אליכם נבוא מיד כשנוכל :-))
אוי נעמונת כמה רגשת אותנו, בכתיבה שלך וכמה את חסרה לנו (ומשפחתך) בארוחת השישי.
יאירוש שלי הוקסם מהכתיבה שלך והסכים עם כל מה שכתבת. תוך כדי כבר הוא פינטז על הקובה (והוא צריך להתאפק רק חמישה ימים- עד שישי).
ברור לך שאת הבלוג הזה אנחנו נקריא בשישי בשולחן לכל הנוכחים……
אגב ימי הולדת גם שלך בדרך ובינינו דווקא נראה עלי טוב הארבעים הזה, אפילו רזיתי… וכמה הספקנו..
הוא פינטז על הקובה??? יש לו כל שבוע!!!, אני הולכת להעמיד את אמא שלך להכין לי ולהקפיא ולקחת איתי חזרה לכאן שיהיה לי טעם של ג'וליה ששון עוד ועוד 🙂 (אבל חוץ מזה יאירי שלך חמוד!!!).
אני מבקשת לצלם בוידיאו את ההקראה של הפוסט ולשלוח לי – אני אעלה את זה לבלוג 🙂
ולגבי הארבעים – טוב, במקרה שלך ושל שימז כל יום הולדת נראה טוב עליכן (חנפנית שכמוני…) רק עלי רואים את שלושת ההריונות ועוד הרבה מאוד קילוגרמים שלא קשורים לכלום…. לא נורא, הם יישארו איתי עוד קצת 🙂
ובאמת הספקנו המון!!!!