אחת וחצי בלילה. גמרתי להכין את התפריט של ערב פסח, את כתב הכמויות ואת רשימת הקניות.
אני אמורה ללכת לישון או אם ממש לא בא לי, לסדר ולנקות את הבית לפסח. נו באמת….

אחרי האווירה הסמי-פסימית בתחילת הפוסט הקודם, וביחד עם השיחות שיש בינינו, אנחנו מנסים להתמודד עם מה שקורה אצל הילדים שלנו. לא ברור מאיפה הגיעה אליהם רוח הסערה שנמצאת בתוכם. מצד שני, לפי מה שאני שומעת מאמהות אחרות בסביבה, כנראה שהסערה היא אצל כל הילדים. אולי זה קשור לאביב שמסביבנו. איזושהי רוח קלילה נושבת בתוך הגוף והנפש של הילדים וגורמת להם להפוך להיות, אההם – איך לומר… קשים לתיפעול…

הבנו כבר בזמן האחרון שאנחנו צריכים לצאת יותר מהבית. לא רק  לחצר. לטייל. לנסוע. לתת לילדים מרחבים חדשים. מראות חדשים והתנסויות. וכשאנחנו בחוץ, להשתדל כמה שיותר שהילדים יוכלו לרוץ, להשתולל, להוציא אנרגיות, כדי שהם יוכלו להכיל את עצמם מחדש (וגם אנחנו….)

לא תמיד זה קל. במיוחד בבקרים. אבל אנחנו מנסים ומשתדלים ומצליחים הרבה פעמים (אם לא שמים אותנו מתחת למיקרוסקופ).

יש ימים שזה לא מצליח. שהילדים מהבוקר ברוח תזזית. ולא משנה מה נעשה, וכמה נסביר, נדבר, נגער, נכעס, נתעצבן – זה לא יעצור. זה כמו כדור שלג שמתגלגל במדרון וכל מה שאפשר לעשות זה לקוות שלא יהיה נזק אמיתי ושלא נמצא את עצמנו בבית משוגעים בסוף היום.

אבל בימים שזה מצליח – וואו, אין על זה. זה כיף. זה מקסים. זה ממלא אותנו לגמרי. יש ימים כאלה. כיפיים. שאפשר לנהל שיחות, ולדבר, ולהשתולל, ולצחוק, ולהנות סתם מלהיות משפחה ביחד. וואו.

וזה טוען אותנו. ועושה אותנו שמחים. ונותן לנו רצון להמשיך את סופי השבוע עוד יום בשביל להנות, ונותן לנו כוח להתמודד עם השעות האחרונות של היום (שהן באופן טבעי קשות בגלל העייפות), ועושה לנו לילות נעימים (בהנחה שאלה נותנת לנו לישון….).

יש לנו ילדים מקסימים. לפעמים אנחנו צריכים פשוט לשחרר הכל ולזכור שהם שם מתחת למעטפת….