פוסט מתקופת הבחירות במרץ 2013, אני חושבת שהייתי אופטימית במיוחד….

נו, הרי לא יכולתי שלא להגיב….

ממרחק הכל נראה, איך לומר – "יותר". יותר צועק, יותר מלחיץ, יותר אנשים, יותר בלאגן, יותר "שכונה", יותר שחיתות, יותר דילים, יותר קשה, יותר עבודה, יותר רעש, יותר חם, יותר מסוכן (בטחונית ובטיחותית), יותר גניבות, יותר בלאגן בכביש – פשוט "יותר" מאשר כאן.

ממרחק הכל נראה גם "פחות" – פחות נעים, פחות אדיב, פחות זמן איכות, פחות איכות חיים, פחות שעות "שטיח" עם אבא ואמא.

מקרוב הכל נראה יותר "קל" – קל בכביש, קל בסופר, קל בקניות, קל באינטרנט, קל במשרדי הממשלה, קל בבתי הספר, קל במרפאה, קל בטיולים, קל בחופשות, קל במשפחה – פשוט יותר "קל" מאשר שם.

אז למה בכל זאת הלב רוצה הביתה?

אנחנו חיים ב"בועה" – "בועת עמק הסיליקון". אני לא מתייחסת לנושא הכלכלי, אלא יותר למישור הדמוגרפי. אם תסתכלו ימינה ושמאלה כאן, לא תראו אמריקאיים (כאלה כמו שרואים בסרטים: לבנים, שחורים, אינדיאנים). תראו בליל של אסיאתים (הודים, סינים, קוריאנים, יפנים), תראו אירופאים (רוסים, רומנים, אוסטרים, הולנדים, בלגים, שבדים) ותראו ישראלים (לא הרבה, ממש מעט…רק אחד מכל שני אנשים…). את האמריקאים האמיתיים פוגשים פה בסופרים, בספרייה, בחנויות הבגדים. הם עובדים בתור נותני השירותים לכל האנשים שנמצאים פה – רובם ככולם מהגרים. הסיכוי למצוא אמריקאי אמיתי שעובד בחברת היי-טק, הוא מאוד נמוך, והסיכוי למצוא מישהו שנולד וגדל בקליפורניה שואף לאפס….

הבועה הזאת יכלה למעשה להיות בכל מקום בעולם. רובנו לא ממש שייכים לכאן. אין לנו אזרחות, אין לנו מעמד, באנו לכאן כדי לעבוד ובזה אנחנו מתעסקים. אנחנו לא ממש מעורים בחיים האמריקאים. רוב הישראלים כאן למשל יודעים יותר על מה שקורה בחיים הישראלים מאשר מה קורה בארה"ב (במקרה שלי למשל – רמת האנגלית שלי התדרדרה פלאים בשנתיים הראשונות שלנו כן…. לא הצלחתי להגיד משפט אחד בלי לטעות – ופעם יכולתי לנהל יום שלם של דיונים עם לקוחות באנגלית שוטפת ללא עזרה :-()

הרבה ישראלים רוצים להישאר כאן. וגם רוצים לחזור. וגם להישאר. וגם לחזור. כולם מתגעגעים למשפחות ולחברים. כולם מתגעגעים לארץ ישראל, לנופים, לחופים, לבתי הקפה, למסעדות  (טוב – לא לחום בארץ ישראל…). אבל אני מכירה מעטים שממש רוצים לחזור למדינת ישראל.

הייתי מסבירה למה, אבל אני חושבת שגם אם אתה חי בישראל וגם אם אתה חי בחוץ – כולנו מכירים ויודעים כמה "סחלה" יש במדינת ישראל וכמה זה לא מעודד את האזרחים לדעת ששום דבר לא ישתנה.

ואז באו הבחירות האלה. ופתאום – יש שינוי. לפחות מכאן נראה שיש עתיד. שהמחאה החברתית שהיתה במלוא עוזה כשעזבנו את ישראל ונראה (לפחות מבחוץ) שהיא שקעה ודעכה ללא תוצאות, בעצם עשתה משהו. אנשים רוצים שיהיה שינוי. ומוכנים לעשות מאמץ בשביל זה. עם כל הכבוד לתוצאות של הבחירות – הדבר שהכי הרשים אותי היה אחוז ההצבעה באוכלוסיה החילונית. אני זוכרת שבבחירות הקודמות ואלה שלפניהן היתה תחושה של "אין מה להצביע, במילא הכל קבוע מראש" ועכשיו זה נראה ש"יש עתיד"….

אני רוצה לקוות שבאמת יש עתיד. שדברים ישתנו. שאפשר יהיה לחיות יותר טוב. אולי אם יתחילו בדברים הגדולים והחשובים (שיוויון הנטל, שיוויון מעמעד הביניים וכו' וכו' וכו') ייגעו בסוף גם לדברים הקטנים: חינוך, איכפתיות, הקשבה ועוד המון דברים שחשובים לי יותר מנושא הביטחון והגרעין האיראני, דברים שבין אדם לאדם, בחיים היומיומיים שלנו, שהופכים את החיים כאן ליותר נעימים מאשר שם….

אני מאמינה גדולה ב"תעביר את זה הלאה" ובזה שאם עושים משהו קטן, הוא מתגלגל הלאה והופך לכדור שלג גדול.