חזרנו הביתה לפני שבועיים ויום. רציתי לכתוב ולספר איך היה לנו (מעולה), איך עברה הטיסה חזרה (זוועה), איך קיבל אותנו הילדים (בשיוויון נפש). אבל לא הספקתי.
מיד כשחזרתי, נזכרתי שיש לכפיר מסיבת פורים ביום חמישי בגן. רציתי לכתוב גם על זה (היתה הליצנית המקסימה משנה שעברה). אבל לא הספקתי.
יום אחרי שחזרתי, החלטנו לעשות ליואבי יום הולדת עם ילדי הגן ביום שישי בבוקר אצלנו בבית. וביום ראשון בבוקר עשינו בראנצ' לכבודו עם החברים הכי טובים שלו (והמשפחות שלהם). גם על זה רציתי לכתוב. אבל לא הספקתי.
באותו יום (שלישי) אלה התיישבה. רציתי לכתוב על זה פוסט שלם – כמה היא מהירה. איך 4 שבועות אחרי שהיא התחילה לזחול היא כבר יושבת. ואיזה מזל שהיינו בישראל עוד לפני שהיא ישבה, ככה שאפשר לעשות השוואות. ואיך היא משחקת עם החברה-בובה שלה (האמת – של יואב), בכלל לא ברמה של ילדה בת שמונה חודשים. בעצם, רציתי להראות את הסרט הזה:
ואת הסרט הזה:
אבל לא הספקתי.
ואז, החיים כדרכם הבהירו לי שאין מה לעשות, יש דברים שחייבים לעשות גם אם לא מספיקים.
היום, מסיבות שונות, אספתי את הילדים מוקדם מהגנים. קניתי להם בדרך אוכל זבל, כי הם היו רעבים ולא תיכננתי את זה שהם יצטרכו לאכול – ככה שלא היה לי אוכל בבית בכלל. בזמן שהם ישבו בחוץ ואכלו, נכנסתי פנימה להביא להם קשי שתיה למיץ התפוזים וכשחזרתי – ראיתי את זה (אני מודה שלא ראיתי איך זה קרה, וגם זאביק לא ראה כשזה חזר על עצמו עם בערב באמבטיה, אבל עדיין זה ממש מדהים בעינינו :-))
ככה זה, החיים הם אלה שקובעים לך מה חשוב באמת 🙂
איזו בובה.מחוננת.