(כשסיימתי לכתוב את הפוסט הזה, פתאום הרגיש לי שאני מדברת בעיקר על עצמי, אבל ככה זה כשזה הבלוג שלי… אם זאביק רוצה לספר שהיה לו כיף – שיפתח בלוג בעצמו …..)

קשה לי להאמין אבל כפירי בן 5 (מה שאומר שכבר 5 שנים אני אמא – וזה עוד יותר קשה לי להאמין :-)). הילד המאלף הזה, הפך מגמד קטן (בחיי, תראו את התמונה מהרגע שהוצאנו אותו מבית החולים) לילד רגיש, חכם ונבון עם מראה עדין, יכולת ריכוז מופלאה ואהבה גדולה לכל מי שסובב אותו.

יום הולדת 5 של כפיר היא בסימן שינוי שמתחיל אצלי/אצלנו. הרבה דברים שקרו בזמן האחרון התחילו לחלחל אלי ולהטביע את רישומם. אחרי 4.5 חודשים שהיו לנו אורחים אהובים בבית, ואחרי שזאביק נסע ל-10 ימים והשאיר אותנו לבד, הבנתי שדברים צריכים להשתנות בבית.
הדבר הראשון שהייתי צריכה להבין זה שאני צריכה להקשיב לילדים. להקשיב, לא רק לשמוע. זה בסדר לשמוע את דעתם ולא להסכים איתם, או לנסות לשכנע אותם שמשהו אחר יותר טוב או יותר מתאים, אבל קודם כל צריך להקשיב להם.

בחודשים האחרונים כפיר הפך מילד שקט ומופנם, שלא מסוגל להתמודד עם עליונות פיזית או עליונות רגשית של ילדים אחרים לילד שמוציא דברים החוצה ונותן לעצמו להגיב על אירועים פיזייים בצורה פיזית (עם מניפולציות רגשיות עדיין הוא לא יודע להתמודד…). אם פעם רק יואב היה דוחף ומשכיב את כפיר על הרצפה, היום יכולים להיות מצבים שבהן כפיר יעשה את אותו דבר ליואב (לא שאנחנו מעודדים אלימות פיזית, אבל אנחנו כן רוצים שהוא ילמד להגיב על מה שקורה לו ולא ישכב חסר יכולת ויחכה שמישהו יבוא להציל אותו).

אז הקשבתי לכפיר. וחשבתי על האירועים ומסיבות ימי ההולדת שהיו בשנה האחרונה. וחשבתי איך כפיר התנהג בהם (היה צמוד למכנסיים שלי כל הזמן) ושאלתי את עצמי למה הוא התנהג ככה והמסקנות היו:
1. היתה מפעילה.
2. היו המון אנשים.
3. מישהו (נניח אמא שלו, אבא שלו, המפעילה, ההורים האחרים) ניסה להכריח את כפיר להשתתף בפעילות.
4. מה לעשות – הוא צריך את אמא שלו לידו…

חשבתי גם על זה שהשינוי שחל בו בזמן האחרון, גרם לזה שביום ההולדת של תומר הוא השתתף בצורה די פעילה עם הילדים האחרים ב"חפש את המטמון", ואהב את המשחק הזה מאוד, ורצה משהו דומה ביום ההולדת שלו.

באחד הימים ישבתי בחצר וביחד עם כפיר חשבנו מה לעשות ביום ההולדת שלו, והחלטנו לעשות משימות קבוצתיות ומשימות אישיות. לא הגדרנו פרסים תמורת המשימות – אבל כן חשבנו על כל מיני דברים שהילדים יכולים לעשות. כמובן שלא רשמנו כלום ולכן מרבית הרעיונות הנפלאים שלנו נשכחו, אבל הפלטפורמה היתה קיימת כבר.

אחר כך שאלתי אותו באיזו צורה הוא רוצה את העוגה שלו – M&M STAR WARS (ואם אתם לא יודעים מה זה, תקלידו את זה בגוגל ותמצאו סרטון פרסומת רלוונטי), אבל הקשבתי גם כשהוא אמר שאם לא נצליח לעשות STAR WARS אז גם M&M רגיל זה טוב.

כל הדברים האלה נתנו לי את הבסיס להכנות הפיזיות והנפשיות לאירוע יום ההולדת. לא שזה מנע ממני לעבוד עד 5 בבוקר בלילה האחרון, אבל ההכנות כללו הרבה מחשבה על מה כפיר רוצה, ואיזה משחקים מתאימים לו ולחברים שלו ומה ישמח אותו שנעשה. ברור שבמהלך האירוע הרבה דברים לא התגשמו (נו טוב, צריך בלונים כדי לשחק במשחק "לפוצץ בלונים….") והיו דברים שקרו בצורה ספונטנית (כמו לשחק באולינג עם בקבוקי מים גדולים), אבל לאירוע הזמנו את הילדים שהם חברים של כפיר, ולא את כל העולם ואישתו (רק בגלל שאנחנו אוהבים לארח…), בנינו ביחד את התפריט, החלטנו על המתנות לשקית ההפתעות, חשבנו על משימות ויחד עם כל הדברים שעשינו לקראת המסיבה –  לא נתנו לזה להשתלט על כל החיים שלנו בשבוע האחרון. במהלך האירוע לא הייתי עסוקה בנושא האוכל, אלא בהפעלה של הילדים ובניסיון להשאיר את כפיר שמח ומאושר רוב האירוע (או כמו שזאביק אומר "אם חתן השמחה בוכה לפחות פעם אחת, סימן שהמסיבה שלו טובה" – הוכח כנכון במקרה של כפיר …) – ומי שמכיר את האירועים שאנחנו עושים, יודע שהעובדה שאני לא מכרכרת סביב שולחן האוכל – מעידה על משהו…

כפיר היה כל כך נרגש במסיבה שהוא לא אכל כלום, חוץ מהעוגה (אפילו שעשיתי את המאכל המועדף עליו מכולם – שניצלים קטנים בגודל של נאגטס). וכמובן שבשלב מסויים הוא בכה וגם לא רצה להשתתף,אבל מתחילת המסיבה הוא היה שמח מאוד ונראה היה שהוא ממש נהנה.
בניגוד מוחלט למצב הרגיל שלי, הקשבתי כשהוא בא לשאול אותי בלחישה באוזן (אחרי העוגה והאוכל) מתי הוא יכול לפתוח כבר את המתנות וברגע שמרבית האורחים הלכו, הוא בחר לעצמו קופסת לגו שהוא ראה מציצה מהשקית והיא דיברה אליו בצעקות ואמרה לו "קח אותי, תרכיב אותי עכשיו!!!" (ואכן תוך פחות מרבע שעה המשאית היתה מורכבת והוא עבר לקופסא הבאה…)

כשהדלקנו את נרות יום ההולדת, אמרתי לכפיר "עכשיו תבקש משאלה ותכבה את הנרות" כפיר שם ידיים על העיניים ובמשך שניות ארוכות חשב על המשאלה שלו. גם כשאמרתי לו "עכשיו תכבה את הנרות" הוא המשיך לחשוב עד שהוא סיים את המשאלה שלו (מה שמוכיח שכשהוא רוצה הוא ממש יכול להתמודד מול אנשים כוחניים..ושיש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שאני באמת אקשיב לילדים שלי 🙂 )

גם אני נהניתי מאוד במסיבה של כפיר. הייתי עם כפיר ועשיתי מה שיכולתי כדי שיהיה לו כיף, אבל על הדרך – נהניתי מאוד בעצמי. זאביק ואני כבר עשינו ביחד כל כך הרבה אירועים שכל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה צריך לעשות, אבל הפעם זה היה שונה. לא התרכזנו בלהיות המפיקים של האירוע. לא התרכזנו באוכל ובשביעות הרצון של האורחים (בעיקר המבוגרים). התרכזנו בילד שלנו. בחוויות שיהיו לו. ונהנינו מאוד. הילדים שהיו פה במסיבה היו מקסימים וכל אחד השתתף בחלקים שבהם הוא מצא את עצמו ובשאר החלקים מצא לעצמו עיסוק שהתאים לו יותר באותו רגע – והבנתי שזה ממש בסדר, שיש להם רצונות אחרים ממה שאני רוצה שהם יעשו (נכון שהיו לי שני פיקשושים ביחס למשפט האחרון, אבל בכללי – ממש הייתי בסדר…)

****************************************************************************************************

בלילה, שכבתי עם כפיר ויואב ב"מיטת מלוחים" וכפיר הסתובב ולחש לי באוזן "אמא, זה יופי שעשיתם לי מסיבת יום הולדת שהיה לי כיף בה מאוד מאוד…" – וווואוו!!!!!!!!!!!!!!
הילד שלי, בעצמו, בלי שהייתי צריכה לשאול או לדרבן אותו אמר לי את הדבר הכי מקסים שאפשר היה להגיד היום… איזה כיף לי ולנו שהוא הילד שלנו….

****************************************************************************************************

כפיר בן יומיים, בדרך הבייתה מביה"ח