התעוררתי היום בבוקר (יום ראשון) בשעה 7:52. אלה דיברה במיטה שלה ורמזה בעדינות וצחקנות שהיא רוצה לקום כבר. כפיר ויואב עדיין ישנו. ככה זה כשהולכים לישון בתשע וחצי, אחרי בוקר אצל תו-תו
ואחר צהריים אצל דניאל, ניב ואיילה.

כשהדלקתי את הטלפון לראות מה השעה (7:52, כבר אמרתי) ראיתי את האייקון שאומר שיש לי אי-מייל. אחרי שהחלפתי לאלה חיתול וקשקשנו קצת, הסתכלתי מה במייל. הכותרת היתה:

"שינויים בטיסות – אני נוחת יום מוקדם יותר"

לרגע תפסה אותי בהלה. מי שחי מספיק זמן בצל נסיעות ההיי-טק, יודע ששינויים בטיסות המשמעות שלהם היא עיכוב של יומיים לפחות במועד החזרה הביתה. לקח לי כמה שניות לעכל את החלק השני של המשפט ולהבין שבעצם הוא לא מתעכב, אלא חוזר יום מוקדם יותר, יייפייייי!!!!

המייל עצמו, לא הבהיר את הסיבה להקדמה במלואה:

הי נעמה.

כל הטיסות למזרח ארה"ב בוטלו.
אצתי-רצתי למשרדי יונייטד למצוא טיסה חלופית.

אני ממריא לפרנקפורט, גרמניה.
שעתיים המתנה, ואז טיסה ישירה לסן פרננסיסקו.
נחת בסן פרנסיסקו אחרי הצהריים.

זו טיסה בינלאומית, אז גם הגירה וגם מזוודות בסן פרנסיסקו,
ולכן אני מעריך שאין מה לאסוף אותי לפני השעה 16:00.

אוהב ומתגעגע,
זאביק

כאלה מיילים אני אוהבת. הוא חוזר. יום מוקדם יותר. מה איכפת לי מה הסיבה?

האמת שהיה איכפת לי. חשדתי במזג האוויר. מיד עברתי לאפליקציית מזג האוויר שזאביק התקין לי על הטלפון (איפה היינו לפני הטלפון החכם???). הוספתי את ניו-יורק וגיליתי את אזהרת השטפונות בגלל הוריקן סנדי. או.קי. עכשיו אני יודעת את הסיבה. אבל מה איכפת לי ? זאביק חוזר הביתה יום מוקדם מהצפוי!!!

בשיחה מאוחרת יותר, זאביק סיפר לי שברגע שהוא קיבל את הודעת הביטול של הטיסות, הוא ניסה להתקשר לחברת התעופה ולא הצליח להשיג אותם. לכן, מיד הוא נכנס לרכב ונסע למשרדים שלהם. ההנחיה היחידה שלו היתה שהוא חייב להגיע הביתה עד יום שלישי בצהריים. לא משנה דרך איפה.
לא משנה כמה קונקשיינים. העיקר להגיע הביתה (או שאני אצא מדעתי :-)).
הנציג שעזר לו ניסה שתי אופציות ראשונות ואחרי שהוא נתן לזאביק את מספר הטיסה ואפילו את המקום שלו על המטוס, הוא לא קיבל אישור על הטיסה. באפשרות השלישית זה הצליח. כנראה שברגע שסגרו את נמלי התעופה בצד המזרחי, הטיסות לצד המערבי התחילו להתמלא במהירות. למזלנו, זה קרה ביום ראשון, עוד לפני שאירופה התעוררה, וזאביק היה מהיר תגובה ולכן הוא כבר בדרך הביתה. איזה כיף לנו 🙂

עברו עלינו 10 ימים לא קלים. אני לא מספרת את זה כדי להתלונן, או כדי לצבור נקודות זכות. אני פשוט מספרת. חשבתי שאני יכולה להסתדר לבד. הנחתי שאם אני אהיה בכל יום אחר הצהריים רק עם ילד אחד והשני יהיה אצל חבר, אני אצליח להתמודד והזמן יעבור.

אז זהו, שלא…. זה לא שלא עבר הזמן, אבל גיליתי שזה לא פשוט. ושזה אפילו מאוד קשה. בעיקר בשלב המקלחות וההשכבה של הנסיכה, שיש לה כבר רצף לילה ורציתי להמשיך אותו.
בדיעבד, הייתי צריכה להזמן בייביסיטר או להיענות להצעה של תמר אמא של יהלי (שהחליפה את ברק והילה) שהיא תבוא לעזור אם אנחנו צריכים, או להצעות דומות אחרות מחברות אחרות.
(באופן כללי, זה המקום להודות לכל מי שעזר לי/לנו השבוע – לא הייתי יכולה לעבור את השבוע הזה, בלי האירוח, ה- PLAYDATE והאוזניים הקשובות שלכם לשמוע את התלונות שלי 🙂 – תודה!)

אבל חשבתי שאני יכולה לעשות את זה לבד. יותר נכון, לא נעים לי להטריד אנשים אחרים כשאני חושבת שזה עלול להפריע להם בשגרת היום שלהם. כזאת אני. מה לעשות… מתישהו, אני אלמד שהגיע הזמן לשחרר…..

כפיר היה נסיך רוב הזמן, ועזר לי המון. גם עם אלה, וגם עם יואב. וגם בכלל. נראה שהקטע של "אם תעשו… אז אני אתן לכם…." נטמע אצלו טוב טוב והוא יודע שאם הוא רוצה למשל, שאני אאפשר להם לראות CARS, צריך לעשות סדר בחדר המשחקים – ואחרי יומיים הוא פשוט עשה את זה לבד, והדריך את יואבי מה לעשות כדי שהחדר יהיה מסודר.

יואב לקח את הנסיעה של זאביק יותר קשה. או שהוא עובר עכשיו את terrible two. או את horrible three. או שהוא סתם בשלב. או משהו…. הרבה יבבות, הרבה כעס, הרבה צעקות…. בימים האחרונים הוא חזר לרוץ אל כפיר (או למישהו אחר) ולהפיל אותו בעוצמה על הרצפה או פשוט לשכב עליו בלי שהוא יכול לזוז…. אין ספק שאנחנו צריכים לקנות לו שק חבטות (או להשתמש בשיטה של סמדר ולתת לו לגלגל דלעות  ממקום למקום :-)). אבל יחד עם כל ה"שלב" הזה שהוא עבר בזמן שזאביק לא היה כאן, התגברה האהבה שלו לאלה והוא דואג לה כל הזמן ומנסה להצחיק אותה, וברוב הזמן מספיק שהוא עובר בסביבה כדי שהיא תתגלגל מצחוק….

והנסיכה? היתה נסיכה …. למעט כמה לילות שהיא לא ממש ישנה בהם מאמצע הלילה ועד הבוקר, היא התנהגה כהרגלה למופת….

וגם אני התנהגתי איכשהו. כמו שסיפרתי השבוע לחברות, הפכתי להיות "האמא מהסיוטים שלי". מהאימהות האלה שרואים בסופר ואומרים לעצמך "אני בחיים לא אהיה כזאת" – ובכן…. טעיתי.

אבל זאביק יחזור מחר. ואני מקווה שהקשבתי לעצמי בשבוע האחרון ועכשיו. ויחד עם זאביק (שעשה חיים בישראל תחת התירוץ של נסיעה למטרות משפחתיות :-)) אני מקווה שנצליח לחזור ל"אנחנו" שאנחנו אוהבים להיות…

עוד מעט, קצת, קצת…."אבא שלנו" יחזור אלינו… התגעגענו….