ביום שעברנו לגור בבית הזה, הגענו לקבל את המכולה. הייתי מאוד מוטרדת כי הייתי בטוחה שאין אף ישראלי ברחוב (עובדה שהתגלתה כשגוייה מיסודה – יש לפחות 6 משפחות ישראליות ברחוב שלנו).
מיד כשנכנסנו לרחוב, ראיתי מישהי עם ילד שנראו לי מוכרים ואז הבנתי שהם מוכרים לי מהגן של יואב. יצאתי מהאוטו עוד לפני שזאביק חנה, וניגשתי אל האמא ואמרתי לה: "את אמא מהגן של סמדר" – וככה הכרתי באופן רשמי את הילה, ויואבי הכיר את תו-תו.
במהלך עשרת החודשים האחרונים, יואבי ותו-תו הפכו לחברי נפש. היו ימים שאחד ההורים היה מסיע את שני הילדים לגן, והורה אחר היה מחזיר אותם מהגן, ושניהם היו ממשיכים ביחד באופן טבעי לאותו בית וממשיכים לשחק ביחד עוד שעתיים ויותר, ואם לא היה מגיע זמן ארוחת הערב (או סתם הורה נודניק שרוצה את הילד שלו בחזרה אחרי יום שלם בלעדיו), הם היו ממשיכים ביחד עד הבוקר שאחרי :-).

תו-תו ירש מברק (אבא שלו וגם של נוגה וגוני) את היכולת המופלאה לשחק בכדור. כל כדור. צריך לראות אותו משחק כדורעף עם ברק. ילד בן שלוש עם יכולת של בן 10 בערך. מזל של יואבי – כי אצלנו בבית אין את היכולת הזאת ואיתם הוא משחק VOLLEYBALL .
יואבי ותו-תו הפכו להיות חברים ל"בנדיטיות" ואין התפרעות או השתוללות שיואבי מציע ותו-תו לא מצטרף אליו בשמחה (אני חייבת להודות שבהתחלת הקשר יואבי היה הבנדיט ותו-תו היה השקט מבינהם, אבל בזמן האחרון, נדמה שמאזן הכוחות הופר ותו-תו מפגין כישורי בנדיטיות גדולים כמו של יואב – כבוד !!!!)

במשך הזמן, הפכנו להיות באמת שכנים טובים ואחרי זה פשוט חברים. כאלה שמרשים לעצמם לבקש כוס חלב, או כמה ביצים ולא להחזיר… והרגשנו ממש בנוח לבקש להשאיר את הילדים אצל השכנים לזמן מה כדי ללכת לעשות משהו עם ילד אחר (או סתם לנצל טוב יותר את הזמן לטובת שנ"צ ביום שישי…). כנראה שיש משהו בעובדה שאנחנו מושבניקים (או שהם קיבוצניקים :-))

הילה הזמינה אותי להצטרף לקבוצת הפוקר שלה, וערבי חמישי, שהיו פעם ערבים של משחקי מכבי עם זאביק, הפכו להיות ערבים של שיחת בנות לצד הימורים (פרועים) עם קבוצת נשים כיפיות ומקסימות שבחיים כנראה לא הייתי מכירה בישראל.
גם זאביק הצטרף הקיץ כשחקן מחליף בקבוצת הפוקר שבה ברק משחק והיה לו מאוד כיף בערבי הגברים 🙂

למה אני מספרת את כל זה? כי הילה וברק שברו את האידיליה 🙁 ורכשו לעצמם בית בסנטה קלרה. אומנם זה רק במרחק של 4.5 מייל מכאן (7 ק"מ), אבל אין מה להשוות בין להלביש את הילדים בפיג'מה ולעבור את הכביש לערב של מבוגרים בחדר אחד וילדים בחדר השני, לבין להיכנס לאוטו כדי להיפגש (וגם אי אפשר לראות את הטלוויזיה הענקית של ברק מהחלון אם היא נמצאת במרחק 7 ק"מ מאיתנו…).

מילא, אם הם היו עוברים בעוד שנה-שנתיים, אבל אתמול בבוקר (יומיים אחרי שננטשנו ע"י אורנה, רועי ונועם) הגיעה המשאית של אסי (אבא של לירן מהגן של יואבי שפתח חברת הובלות – מזל טוב!!!!) והעמיסה את כל הדברים של משפחת קציר והעבירה אותם ובתוך כמה שעות – פתאום הם לא היו כאן. אומנם זה לא תחושה של סוף כמו מישהו שחוזר לישראל, אבל עדיין מרגיש לנו שקט מאוד ברחוב עכשיו בלעדיהם…. עכשיו, גם האחים/אחיות שלנו רחוקים וגם אין לנו שכן טוב 🙁

אז אחרי שעשינו להילה "מצפונים של פולנים" מהרגע שהם סיפרו לנו שהם מחפשים בית ועד הרגע שזה נעשה סופי (כלומר היום בצהריים כשהם סיימו לצבוע את הבית לפני סיום החוזה), בעצם אנחנו מאוד שמחים בשבילם שהם מצאו את המקום שלהם פה, ואת הבית שיהיה הבית שלהם מעכשיו.

ברק, הילה, גוני, נוגה ותו-תו – "מברוק" ושיהיה בהצלחה ותודה רבה שעזרתם לנו לעבור את השנה האחרונה בקלות ונעימות ונתתם לנו את ההרגשה של ה"צ'כונה" שהיינו כל כך צריכים כדי להרגיש בבית (ובעיקר אנחנו יכולים לאחל לכם שתמצאו שם שכנים טובים, כמו שאתם הייתם בשבילנו :-))

שיהיו לכם חיים טובים ומאושרים בבית החדש, המון הצלחה, כיף ושמחה גדולה!!!!

Download Video