יש אנשים שלא יודעים למה הם מחכים בחיים. לא משנה אם זה בעוד שעה או בעוד חיים שלמים, אין להם מושג למה לחכות או יותר נכון למה כדאי להם לחכות.

כפיר יודע. הוא יודע את זה עוד מלפני שאלה נולדה, לפני שרחלה הגיעה, לפני שסבא וסבתא באו, לפני יום ההולדת של יואב, לפני שהיינו בישראל, לפני יום ההולדת שלו, לפני ראש השנה, לפני שהגענו לכאן.
האמת – הוא יודע את זה עוד מלפני שטסנו לישראל.

כפיר מחכה שרועיקי ונו-נו יבואו אלינו הביתה.

כל דבר בחיים נמדד לפי זה:
– מתי יהיה פסח? קצת פחות מארבעה חודשים לפני שרועיקי ונונו יבואו
– מתי סבא וסבתא יבואו? ארבעה חודשים לפני שרועיקי ונונו יבואו
– מתי סבא וסבתא נוסעים? קצת יותר משלושה חודשים לפני שרועיקי ונונו יבואו
– מתי רחלה באה? 6 שבועות לפני שרועיקי ונונו יבואו
– מתי תהיה מסיבת הסיום של הגן? חודש לפני שרועיקי ונונו יבואו
– מה ימים יש בין סיום הגן להגעה של רועיקי ונונו? 10 ימים
– בן כמה כפיר יהיה שרועיקי ונונו יבואו? 4 שנים ו-8 חודשים
– בן כמה יואב יהיה שרועיקי ונונו יבואו? שנתיים ו-5 חודשים
– בת כמה אלה תהיה כשרועיקי ונונו יבואו? 3.5 שבועות
ועוד ועוד ועוד.

אורנה, רועיקי ונונו מגיעים בעוד 48 שעות בדיוק. כבר אי אפשר לישון פה (האמת היא שגם בצד השני של האוקיינוס של בני נוער שלא ישנים מההתרגשות לקראת המפגש.

אין לי מושג מה נעשה אחרי שהם יסעו – איך נמדוד דברים אז???