לפני כמה חודשים, קצת לפניה חג ההודיה, קראתי בבלוג של נעמה הראשונה שהיא פתאום הבינה את הקטע של תרנגול ההודו שנאכל בארצות הברית וקנדה (ואלי בעוד מקומות) בארוחות חגיגיות של חג ההודיה (Thanks Giving) וחג המולד.

בפוסט שבא מיד אחריו, נעמה סיפרה שהיא בחרה מיילדת והכינה בעצמה תרנגול הודו בתנור. כמובן שהיה מצורף גם מתכון שנראה מעורר תיאבון לגמרי, (אצל נעמה תמיד יש מתכונים שווים).
מכיוון שעמדנו לפני חג ההודיה בעצמנו (בקנדה חוגגים את החג חודש יותר מוקדם מארצות הברית – תרנגולי ההודו מבשילים שם יותר מוקדם), החלטתי לקנות אחד בעצמי ולעשות לארוחת החג.

בסיכומו של דבר, נסענו בחג ההודיה ל- 3 ימי טיול עם אלי ותמר והבנות, וההודו המתין בסבלנות לארוחה החגיגית לכבוד תחילת השנה האזרחית. מסיבות שונות שאינן תלויות בנו, גם אז לא הכנתי אותו והוא המשיך לחכות עצוב ומיותם (וסותם את הפריזר) עד שמישהו ייזכר בקיומו…..

מיד כשנגמר חג פורים, נכנסתי לכוננות פסח. התחלתי לרכוש מוצרים כשל"פ טיפין טיפין ולפנות את המוצרים הלא כשרים לפסח (בעיקר מהפריזר). בכל פעם שפתחתי את הפריזר, הסתכלו עלי במבט מעורר רחמים תרנגול ההודו הענקי מצד אחד והבשר לטשולנט שקניתי לפני הנסיעה לישראל וגם אותו טרם הספיקותי להכין.

השבוע, בלי שום סיבה נראית לעין, החלטתי ללכת על זה. העליתי קריאה במכשיר הקשר, בדקתי מי פנוי ב-ו', ספרנו 10 מבוגרים ו- 7 ילדים ושלחתי מייל לנעמה עם שאלות וקושיות לגבי המתכון. אחרי שביררתי לעצמי את כל הנושאים טעוני ההבהרה, הוצאתי את הציפור מהפריזר למקרר ביום רביעי.

בחמישי עשיתי חלק מהקניות ובשישי בשבע בבוקר (!!!) התייצבתי אצל פליפה הירקן לרכוש ירקות (זה לא דבר של מה בכך בהתחשב בעובדה שהלכתי לישון ב- 2:30 לפנות בוקר, ושהשמש עדיין לא זורחת פה בשעה 7 בבוקר…..). אחר כך עשיתי סבב גנים, ונסעתי לקנות לחם שיפון כשר ב- TRADER JOE.

משם נסעתי ל- TJ MAX ול- ROSS (חנויות עודפים) שבהן קיוויתי למצוא תבנית מספיק גדולה כדי לצלות בה את ההודו. בארצות הברית, ביום שבו נגמר חג מסויים, כבר כמעט בלתי אפשרי למצוא בחנויות סממנים של החג, ככה שהמשימה לא הוכתרה ממש בהצלחה. קניתי תבנית צלייה אבל בגודל שהספיק בקושי להכיל את ההודו שלנו – וזה דבר שיגרור השלכות בעתיד (ממש עוד כמה פסקאות…).

הגעתי הביתה, אפיתי את החלה, הכנתי עוגות שמרים למי שהזמין, הכנתי ציר גרון הודו לטובת הרוטב (GRAVY) של ההודו, והתחלתי להכין את המילוי (STAFFING). היו בו, לפי המתכון של נעמה: בצל, פטריות מכל מיני סוגים, סלרי, אגוזי מלך וקוביות של לחם שיפון (בגלל הכשרות, החלפתי את החמאה שבמתכון המקורי בשמן זית). אני מודה שעד שלב הוספת הלחם, נשנשתי בטירוף מהמילוי – היה ממש טעים, מזל שעשיתי כמעט פי שלוש מהמתכון המקורי של נעמה…(מי שרוצה את המתכון המקורי של נעמה שיעלה למעלה לתחילת הדף וילחץ שם על אחד הלינקים לבלוג שלה).

אחר כך מילאתי בהתאם להוראות, כולל לדחוף את הידיים שלי בין העור של ההודו לבין החזה (או הגב – לא ממש יודעת….) ולהפריד בינהם ודחפתי המון מילוי באמצע. הכנסתי הכל לתנור בסביבות 12:00 בצהריים ואחת לחצי שעה, פתחתי את הכיסוי ויצקתי מהנוזלים של הבישול מעט על העוף בעזרת טפטפת (משחק מצויין – החלק הכי כייפי בכל המתכון הזה :-))

בדרכי לקחת את כפיר מהגן, העברתי לאפרת (אמא של נועם ומיקה – כבר הזכרנו אותם פה?) שתי תבניות עם תפוחי אדמה ובטטות, כי לא היה לי מקום בתנור עבורן. חזרנו הביתה ליציקת רוטב על ההודו ונסענו לקחת את יואב ותומר (תו-תו) מהגן.

מדי פעם יוצא שאני מביאה את תו-תו מהגן הביתה ומדי פעם יוצא שהילה מביאה את יואבי מהגן הביתה. איכשהו, הילד שחוזר עם השכנים, לא מסכים לחזור לבית של עצמו והולך באופן אוטומטי לבית של השכנים לאיזה שעה ומשהו עד שכבר מתאים לו לחזור הביתה. ככה יצא שביום שישי הזה, אני החזרתי את תו-תו הביתה והוא, בלי להתבלבל, הלך ישר לדלת שלנו. הילה קיבלה שנ"צ של יום שישי (אני מקווה) ויואב ותו-תו התיישבו לאכול את החלה שהם מקבלים בכל יום שישי מהגן.

שוב השקיתי את העוף עם הטפטפת ואז ראיתי שהשמן מטפטף על הרצפה של התנור ומתחיל להעלות עשן. עשיתי מה שאני רגילה לעשות במקרים דומים בתנור שלי בישראל והנחתי תבנית אלומיניום חד פעמית על רצפת התנור כדי שהיא תקלוט את השמן הרותח ולא רצפת התנור (ככה אפשר להוציא את התבנית אחת לזמן מה ולשפוך את השמן ולא נהיה יותר מדי עשן). חבל ששכחתי לרגע שהתנור הישראלי שלי עבד על חשמל ואילו התנור הזה עובד על גז.

הלכתי לרגע לשטוף ידיים באמבטיה וכשחזרתי ראיתי מדלת המטבח שמהתנור יוצא עשן אפור. לרגע חשבתי לעצמי שטוב ששמתי תבנית אפיה כי אחר כך יהיה לי ממש קשה לנקות את התחתית של התנור אבל כשעברתי על פני התנור ראיתי שכל החלל הפנימי מלא באש. מסתבר שהתבנית הסיטה את השמן שהיה על רצפת התנור לצדדים- למקום שבו יש להבות אש חשופה – השמן מיד התלקח והעלה באש את תבנית האלומיניום.

מיד כיביתי את התנור וצרחתי לכפיר "צא החוצה מיד ותיקח איתך את הילדים", תפסתי את תומר ויואב וכמעט זרקתי אותם באוויר לחצר. כשנכנסתי חזרה פנימה ראיתי שהאש כבתה והכל בסדר, הבית לא נשרף ורק גלאי העשן התחיל לצפצף…
כפיר שבזמן האירוע שיחק בלגו ויצא החוצה מיד כשצרחתי – התחיל לבכות. לרגע חשבתי שהוא מוטרד מהלחץ שאני הייתי בו, או מזה שעלול שהבית עלול להישרף או משהו באותה רמת סיכון, אבל כשניגשתי להרגיע אותו הוא רק אמר לי "הלגו שלי, הלגו שלי, תוציאי את הלגו שלי – שלא יישרף…" – כל אחד וסדרי העדיפויות שלו…..

אחרי שניקיתי את התנור מהשמן, הוצאתי חלק מנוזלי הבישול והחזרתי את התבנית למקומה, הכל שב על מקומו בשלום. אפילו הספקתי להכין את כל הדברים, כולל להכין את כל הכלים וכלי ההגשה על השולחן במטבח.
זאביק חזר הביתה, לקח את יואב איתו והלך ל- TARGET לקנות מפות (את המפות החגיגיות אך המוכתמות שלנו השארנו בישראל – ככה שבכל פעם שרצינו מפה יפה נאלצנו לשאול מאלי ותמר).
הוא חזר הביתה עם ערימת מפות ונתן לי לבחור – כולן היו מאוד יפות והבחירה הסופית היתה על מפה בצבע שאני ממש לא יודעת איך קוראים לו (תמר – תעזרי לי פה?), אבל הוא מאוד יפה והולך עם הכלים הבשריים שלנו  (הידד לזאביק על יכולת הבחירה המוצלחת…)

לקראת 18:30 התחילו להגיע האורחים: יניב, אפרת ומיקה (נועם כבר בא בשביל לשחק עם כפיר ב- 17:00), אלי תמר אריאל ורותם, זיו וזוהר (דדו בא אחרי תפילת יום שישי בבית הכנסת) ורני, מעיין וספיר (עגול וחייכן כהרגלו :-)).

על השולחן היו בסיכמו של דבר: מרק עוף עם אטריות, אורז, תפוחי אדמה ובטטות, תירס בגרעינים, סלט חסה, פרגיות לילדים (כמובן שהיה משהו ששכחנו לעשות לפני האוכל – להכין את הפרגיות….). אלי קיבל את המשימה של חיתוך ההודו במטבח והרעש והמהומה פשו בכל.

מה אני אגיד לכם – המרק נאכל על ידי הילדים, הפרגית גם. באורז – כמובן לא היה צורך ותפוחי האדמה והבטטות היו סבבה. המילוי של ההודו היה אחלה.
קיבלתי מחמאות על ההודו מכולם. מעיין, שכבר יצא לה לאכול מספר פעמים הודו באירועים חגיגיים פה בארצות הברית, אמרה שיצא מעולה וביקשה תוספת.
ישבנו זאביק ואני אחד מול השניה, הסתכלנו זה לזו בעיניים ואמרנו "מה הקטע? בדיוק כמו עוף רק קצת יותר יבש…."

בקיצור – בחג ההודיה הבא, אנחנו נחגוג עם תרנגולת ממולאת באורז או בשוק טלה ממולאת בשום ושההודו יחפש חברים אחרים לשחק איתם…

***************************************************************************************************

כמה תמונות שלא קשורות להודו, אבל קשורות ליואב וכפיר – שמתלהבים מספיר :

וגם:

Download Video

*****************************************************************************************************

ובלי קשר לזה, חוב מפורים: יואב התחפש לפו הדוב (אבל לא הסכים לשים את הכובע של פו). אחרי כמה ימים קיבלתי מקרן את התמונה של המתחפש המקורי מאותו גיל בערך (או כמו שנאמר "דומממממים???"):

 

ופתאום, בלי לדעת ולתאם, הופיעה בפייסבוק תמונה של נדב נוימן, גם הוא מחופש לאותו פו.

שנאמר, דומיםםםםםםםםם