אני מתה על הילדים שלי. מעולפת עליהם. אפילו כשארי כועסת או חסרת סבלנות או עייפה מכל היום ורק רוצה שהם יעזבו אותי, הם יכולים להמיס אותי ב"בוקי אחד ענק מארץ החיבוקיסטים הענקיסטים" או פשוט בחיוך הורס עם עיניים כחולות….

בבקרים אנחנו בדרך כלל מתעוררים כשאחד מהם קם. אם זה כפיר, הוא קורא לי מהחדר ושואל אם מותר לקום כבר (אצלנו בבית, עוד מאז שהאחיינים שלי היו קטנים, לא קמים בבוקר לפני השעה 7 בבוקר. כשאופיר ונדב היו מגיעים אלינו, עוד לפני שהם ידעו לקרוא שעון זאביק לקח אותם לשעון הקרוב והראה להם איפה השעה 8 בבוקר וכשהם קמו הם בדקו מה השעה וחזרו להתנמנם בשקט עד השעה הייעודה. מאז הפכנו להורים לילדים התגמשנו קצת, אבל אם השעון נמצא על 6:50 זה עדיין לילה מבחינתנו…).
בקיצור, כפיר מוודא שכבר מותר לקום ובא אלינו למיטה ומתחפר בתוך השמיכה ובתוך הבטן שלי עם הרגליים שלו (מאז שקניתי לו פיג'מות אוברול מכפות הרגליים ועד הצוואר – כבר אין לי כוויות קור בבטן מהאצבעות הקפואות שלו…). לוקח לו בערך רבע שעה לסיים את ההתאוששות ולעבור למצב של עירנות. ברבע שעה הזאת, הוא שוכב לידנו בעיניים פתוחות, אבל ברור לחלוטין שהוא ישן קלות ורק מתחיל לגלגל את הגלגלים של הגוף שלו באיטיות כדי שהוא יוכל להתחיל את היום מתישהו…..

יואב מצד שני, מגיע אלינו מבושל לגמרי. בניגוד מוחלט לכפיר, יואב יורד מהמיטה ובא אלינו ער לחלוטין, עם חיוך של "בוקר טוב, איך עוד לא קמתם? אני כבר עירני לחלוטין ושמח מאוד שהתחיל יום חדש. קדימה, קדימה לקום לקום לקום!!!!!!" הוא מטפס על המיטה ומיד מתחיל להגיד "אמא קוקו" ולנסות להרים את השמיכה כדי להתחבא בתוכה (ולהכניס את כל הקור שעמלנו קשות כל הלילה להשאיר מחוץ לשמיכה…) או שהוא מתגלגל מעלי ומאבחן בידענות "אמא, אבא שֵן שֵן, שְשְשְשְשְ", ובכל הזמן הזה הוא עם חיוך ענקי על הפנים או צחוק גדול כי הוא מצליח לגרום לי לפתוח עין אחת לוודא שהוא לא נופל מהמיטה….

בלילה, אחרי המקלחת, החלב והסיפורים (כרגע אנחנו שוב ב "פו הדוב" של א.א. מילן וב"לקוף יש בעיה" הידוע בכינוי "קוֹף – בָּיָה") וצחצוח השיניים, אנחנו הולכים לישון. ב- 98% מהזמן – פשוט כיף לי לשכב איתם במיטות שלהם ולחבק אותם ולנשק אותם עד שהם נרגעים ונרדמים (2% האחרים לא שווים איזכור :-)).
יואב מדבר עם שני הטיגרים שלו ועם "דוּבְּי שֳלְי" ורגע לפני שהוא נרדם הוא מחבק אותי חזק חזק ושם את הלחי שלו על הפה שלי שאני אתן לו נשיקות קטנות ואז הוא מסתובב, נשכב על הבטן ושם את הראש על הכרית בכיוון ההפוך ותוך שתי שניות הוא ישן.
כפיר אוהב להתחבק, אבל לא להתנשק וכשאין לו פיג'מה כל כך חורפית על הגוף הוא אוהב ליטופים בגב ובבטן במידה שווה. כשהוא ממצה את נושא החיבוקים, הוא פשוט אומר "די" ומתגלגל מעל היד שלי, עד שאני מזיזה אותה ומפנה לו יותר מקום לעצמו. אז הוא שוכב על הגב, נושם לאיטו ומרגיע את עצמו בנשימות עמוקות ותנומתיות שגורמת לזה שההפרדה בין העירות שלו לשינה שלו כמעט בלתי מזוהה (רק אחרי כמה דקות של שינה הוא פולט מין חרחור-נחירה כזה שגורם לי להבין שהוא ישן…).

אני יודעת שיש אנשים שחושבים שלהירדם עם הילדים זה לא רעיון טוב, שזה גורם להם לתלות ושהם לא יכולים להירדם אחר כך לבד. זה נכון. היו תקופות בחיים שלנו שניסיתי את הקטע הזה של לתת להם להירדם לבד. אבל מה לעשות – כל אחד סוחב איתו את החבילה שלו מהילדות ואני בגוף שלי זוכרת לילות ארוכים שלא הצלחתי להירדם ובסופם הייתי יורדת מהמיטה שלי ונכנסת למיטה של ענבר ונרדמת שם. זה לא מיועד לעורר רגשנות בקרב הקוראים (מותר כבר לנגב את הדמעות,ענברי), זאת פשוט האמת כמו שהיא צרובה בגוף שלי….
אבל בעיקר, זה פשוט כיף לי…. גם אם היה לי יום טוב או יום רע. גם אם כעסנו נורא ואם כפיר צרח עלי או על זאביק וגם אם יואב הטריף את מוחי בבכיינות על בגלל שהוא רוצה משהו או סתם לא ישן מספיק בגן  – בלילה הכל נעלם ורק כיף לי להתחבק איתם, עטופים בריחות הנקיים של הסבון, עגלגלים ונעימים ושבעי רצון מעצמם ומהמצב ומחבקים אותי ועושים לי תחושה של "איזה מזל שעשינו ילדים…."
אני יודעת שמתישהו זה יסתיים, או כשיואב יגיע לשלב שבו צריך לשכב לידו שעה עד שהוא נרדם (מתישהו צריך להפסיק את שנת הצהריים הארוכה הזאת…) או פשוט כשהם יגדלו ויפסיקו לרצות או כשאני כבר לא ארצה יותר – אבל בינתיים, כיף לי 🙂

בוקר - אבא אחד ושני ילדים חמודים

אפשר לראות שיש גם אמא ישנונית משהו באותה מיטה....